מרב

בתנ”ך מֵרַב היא בתו של שאול: “וַיִּהְיוּ בְּנֵי שָׁאוּל יוֹנָתָן וְיִשְׁוִי וּמַלְכִּי שׁוּעַ, וְשֵׁם שְׁתֵּי בְנֹתָיו שֵׁם הַבְּכִירָה מֵרַב וְשֵׁם הַקְּטַנָּה מִיכַל” (שמואל א יד, מט). על פי הסיפור המקראי הציע שאול לדוד את מרב, אולם בסופו של דבר היא ניתנה לאדם אחר – עדריאל המחולתי, ודוד נשא לאישה את הבת הצעירה מיכל.

שני פסוקים בספר שמואל ב מראים סתירה בזהותן של מרב ומיכל: בפרק ו נאמר כי מיכל “לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ”, ולפי פרק כב לא זו בלבד שהיו לה חמישה בנים, אלא “אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי” (שנזכר קודם לכן כבעלה של מרב!). פרשנות המקרא לגווניה ניסתה להתמודד עם הסתירה: יש מי שטען שמדובר בחילופי גרסאות (ובאמת יש לכתוב מֵרַב), ויש מי שמפרש שבני מרב נקראו “בני מיכל” מפני שהיא זו שגידלתם.[1]

גיזרון השם מֵרַב אינו מחוור דיו. מקובל לומר כי הוא קשור אל השורש רב”ב ולפי זה מדובר בשם מופשט שעניינו שפע וריבוי.[2]

בימינו חודשה המילה הכללית מֵרַב תמורת ‘מקסימום’, ושם התואר מֵרַבִּי (מקסימלי) כנגד מִזְעָר ומִזְעָרִי (תמורת ‘מינימום’ ו’מינימלי’). שורש המילה מֵרַב הוא רב”ב, והיא מצטרפת למילים אחרות מגזרת הכפולים כמו מֵמַד (שורש מד”ד), מֵסַב (שורש סב”ב) ומֵחַם (שורש חמ”ם). הכתיב המלא התקני הוא בלי יו”ד: מרב, ממד, מסב, מחם.

מֵרַב הוא שמו של קיבוץ במרומי הגלבוע ההר המזוהה עם הקרב האחרון של שאול ובניו. כמה מן האתרים בסביבתו כרוכים בסיפור נפילתם בקרב, כגון המושבים מָגֵן שָׁאוּל ושְׂדֵי תְּרוּמוֹת (מקינת דוד על שאול ויונתן), וכן הכפר מַלְכִּישׁוּעַ וההר אֲבִינָדָב (על שם שניים משלושת בניו של שאול שנפלו בגלבוע): “וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ. וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת מַלְכִּי שׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל” (שמואל א לא א–ב) – וכך גם הקיבוץ על שם בת שאול.

יש הדורשים כי שם היישוב הוא צירוף (מקוצר) של הרכיבים ‘מים רבים’ – מירב, תשובה לקללת דוד “הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם” (שמואל ב א, כא).[3] הכתיב ביו”ד הוא המוכר בציבור וגם המקובל על ועדת השמות הממשלתית.

בשתי חותמות (בּוּלוֹת) מימי בית ראשון נמצא השם מירב (ביו”ד): בראשונה שרדו המילים ‘מיר[ב]’ (על פי שחזורו של הארכאולוג נחמן אביגד) ו’ישמעאל’ ובשנייה ‘אניהו’ ו’מירב’, וייתכן שהשם מרב/מירב שימש גם לגברים. שמות שניתנים הן לגברים הן לנשים הם תופעה מקראית מוכרת; כך הם למשל השמות אביה, אביחיל, אחינֹעם.

בשם הפרטי אפוא יש הנוקטים את הכתיב מירב ביו”ד ואחרים מעדיפים את הכתיב המקראי מרב.

___________________________

[1] מומלץ לעיין בפרק יא בתוספתא סוטה.

[2] יש מי שטען כי השורש הוא יר”ב, מעין צורת משנה של רב”ב, וניסה לתמוך זאת בהקבלה לשם המקראי מֵידָד (והשם האוגריתי מדדבעל), הדומה במבנהו וגזור מן השורש יד”ד, כלומר ‘היותו ידיד ואהוב’. מילים מן השורש יר”ב אומנם אינן ידועות בוודאות, אך אולי שייך לכאן הביטוי הקשה “מֶלֶךְ יָרֵב” בספר הושע (ה, יג; י, ו), שנאמר על מלך אשור ושהוראתו היא כנראה “המלך הגדול” (בדומה לביטוי האכדי šarru rabû).

[3] לפי יהודה זיו, שהיה חבר ועדת השמות הממשלתית במשך שנים רבות, זהו ההסבר הרשמי לשמותיהם של יישובים אחרים בגלבוע – אֲבִיטָל ומֵיטָב – והוא אומץ בטעות גם לשם הקיבוץ (אף שיש לו הסבר משל עצמו).