שמיטה

כמדי שבע שנים גם שנת תשפ"ב היא שנת שמיטה – שנה שבה נוהגים שלא לעבד את האדמה על פי הכתוב בתורה.

המושג שמיטה כשלעצמו ובצירוף שנת שמיטה נזכר בתורה בשני הקשרים, שניהם בספר דברים. האחד הוא בהקשר של שמיטת חובות:

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'. אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ, וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ… הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ" וגו' (דברים טו, א–ג, ט)

ההקשר השני הוא מצוות הַקְהֵל – קריאת התורה החגיגית בחג הסוכות שבמוצאי שנת השמיטה:

"וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת, בְּבוֹא כָל־יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם" (דברים לא, י–יא)

הפועל שָׁמַט משמש גם בהקשר של שמיטת הקרקע בשנה השביעית בספר שמות:

"וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת  הַשָּׂדֶה, כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ" (שמות כג, י–יא)

בספר ויקרא מתוארת שנת השמיטה באמצעות השורש שב"ת:

"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ[1] לָכֶם לְאָכְלָה" וגו' (ויקרא כה, ב–ד, ה–ו)

כמו אלוהים ששבת ביום השביעי של הבריאה וכמו בני האדם השובתים ביום השביעי בכל שבוע, הארץ שובתת מפּועלהּ בשנה השביעית. בשנה זו האדם שומט אותה, כלומר עוזב אותה, מניח לה, והוא גם מניח לחובות שחבים לו. שנת השמיטה היא אפוא שנת העזיבה (של הקרקע), שנת הוויתור (על החוב).

כפי שראינו, בלשון התורה משמשים כמה כינויים לשנה הזאת: (א) שנת השמיטה (דברים), (ב) שנת השבע (דברים) או (השנה) השביעית (שמות, ויקרא), (ג) שבת, שבת שבתון[2] ושנת שבתון (ויקרא).[3] משלל הכינויים האלה השם הרגיל בספרות חז"ל הוא שביעית, וידועה מסכת שביעית במשנה העוסקת בדיני שנת השמיטה.

שמיטה, שמיטין ושמיטות

המושג שמיטה נזכר לא מעט לאחר המקרא – במגילות קומראן, במכתבי בר־כוכבא וכמובן בספרות חז"ל, ואולם הצירוף 'שנת שמיטה' אינו נפוץ. במקומו משמשת המילה 'שמיטה' לעצמה, והיא באה גם בצורת הרבים שמיטים או שמיטין,[4]  למשל במשנה הראשונה של מסכת ראש השנה המונה את ארבעת ראשי השנים:

"ארבעה ראשי שנים הן: באחד בניסן ראש שנה למלכים ולרגלים; באחד באלול ראש שנה למעשר בהמה. ר' לעזר ור' שמעון אומרין באחד בתשרי; באחד בתשרי ראש שנה לשנים ולשמיטים וליובלות לנטיעה ולירקות; באחד בשבט ראש שנה לאילן כדברי בית שמי, בית הלל אומרין בחמשה־עשר בו."

צורת הרבים שמיטות נקרית לראשונה בתלמוד הבבלי, ושם אין היא צורת הרבים של שמיטה במובן 'שנת שמיטה' אלא במובן 'השמטה', כלומר 'עזיבה', 'ויתור': "רבי אומר: 'וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט' [דברים טו, ב] – בשתי שמיטות הכתוב מדבר: אחד השמטת קרקע ואחד השמטת כספים. בזמן שאי אתה משמיט קרקע אי אתה משמיט כספים" (בבלי מועד קטן ב ע"ב)

אצל רש"י מצאנו שמיטות במשמעות 'שנות שמיטה', למשל: "ושבעים שנה גלות בבל כנגד שבעים שמיטות שביטלו היו" (על ויקרא כה, יח).

שמט והשמיט

כבר במקרא לצד הפועל שמט בבניין קל משמש הפועל השמיט במובן קרוב. כך בפסוקים לעיל מספר דברים: "שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ… וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ" (טו, ב–ג). בלשון חז"ל רווח 'השמיט' בבניין הפעיל בהקשר של שמיטת כספים ואדמה – כמו שאפשר לראות לעיל במובאה מבבלי מועד קטן: "בזמן שאי אתה משמיט קרקע, אי אתה משמיט כספים". ואומנם גם כיום בהקשרים רבים אפשר לשמוט ולהשמיט בלי הבחנה. כך למשל בביטוי החדש (שנוצר על פי ביטויים מקבילים בגרמנית וברוסית[5]): 'לשמוט [או להשמיט] את הקרקע מתחת לרגליים' שפירושו לערער או לשלול את הבסיס למעשה או לטענה.

נשמט והשתמט

מן השורש שמ"ט משמשים גם פעלים בבניין נפעל ובבניין התפעל. הפועל נשמט מתועד כבר בתנ"ך ונפוץ בספרות חז"ל. הפועל השתמט מוכר מלשונו של רש"י ואילך.

היום ההבחנה בין שני הפעלים ברורה: נשמט משמעותו סבילה ('מה או מי ששמטו אותו') והשתמט משמעותו חוזרת ('השמיט עצמו', 'עזב'), במיוחד בהקשר של השתמטות מחובות. אך לא כך היו פני הדברים מאז ומעולם.

בלשון חז"ל 'נשמט' הוא גם מי שמסתלק, למשל: "בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר היה עולה בכבשׁ… הושיט לו הראשון הראש והרגל וסמך עליהן וזרקן, והושיט השני לראשון שתי הידים ונתן לכהן גדול וסמך עליהן וזרקן, נשמט השני והלך לו" (משנה תמיד ז, ג). וכך גם אצל מנדלי מוכר ספרים: "אשתו ובנותיו של רבי שלמה הרי הרגישו בעצמן… שהן כמיותרות… ועמדו ממקומן ונשמטו מן החדר" (סיפורים). מצד שני כתב מנדלי מו"ס: "שלא ישתמט הכובע ויהיו עומדים גלויי ראש" (בעמק הבכא) – בימינו היינו נוקטים 'שלא יישמט הכובע'.

———————————————

[1] הצירוף 'שבת הארץ' כאן אינו מציין את הזמן אלא את התבואה של שנת השמיטה.

[2] הצירוף 'שבת שבתון' משמש בתורה גם בהקשר של יום השבת ("שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה'", שמות לא, טו, וכיוצא בו עוד בשני מקומות) וגם בהקשר של יום הכיפורים ("שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם", ויקרא כג, לב).

[3] מכאן 'שנת שבתון' אחת לשבע שנים למורים ולמרצים במכללות ובאוניברסיטאות.

[4] במגילת מלחמת בני אור בבני חושך, ממגילות קומראן, מצויה צורת הרבים של שנת שמיטה – 'שני שמטים' (בימינו: שנות שמיטה).

[5] בגרמנית: jemanden (oder: einer Sache) den Boden unter den Füßen wegziehen – מילולית: 'למשוך ממישהו (או ממשהו) את הקרקע מתחת לרגליים'.
ברוסית: выбить почву из-под ног – מילולית: 'לבקע או לסלק את הקרקע מתחת לרגליים'.
באנגלית משמש ביטוי מקביל: to cut the ground from under the feet, ולצידו הביטוי to pull the rug out from under the feet – 'למשוך את השטיח מתחת הרגליים'.