אַלְיָה וְקוֹץ בָּהּ

'אליה וקוץ בה' הוא מטבע לשון המוכר מספרות חז"ל במשמעות דבר טוב שיש בו פגם או חיסרון. נוכל לומר למשל "המוזאון החדש נפתח סוף סוף לקהל הרחב, אך אליה וקוץ בה – רוב האוסָפים החשובים נותרו במחסניו".

המקור לביטוי במסכת ראש השנה בתלמוד הבבלי: "'[מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֺן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע] לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ' – אמר רב אחא בר חנינא: אליה וקוץ בה, 'לשארית נחלתו' ולא לכל נחלתו…" (יז ע"א). כלומר הנחמה אומנם בוא תבוא, אך לא כולם יזכו ליהנות ממנה.

מה היא אַלְיָה ואיך הגיע אליה קוֹץ?

אַלְיָה היא רקמת שומן בזנבם של חלק ממיני הכבשים. היא נמנית במקרא עם האֵמוּרים, חלקי הקורבן שנשרפים על גבי המזבח ולא ניתנים לכוהנים או לבעלים: "וְאֵת כׇּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב" (ויקרא ז, ג).

אף שלפי ההלכה היהודית נאסרו חלקים אלו למאכל גם בסתם בהמה, אין האיסור כולל את האליה, וממקורות חז"ל עולה שהיא נחשבה לחלק משובח במיוחד. הינה כמה דוגמאות: בתיאור הסעודה שערך שמואל לכבוד שאול ונערו ושבה נתן להם "מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים" נאמר "וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל" (שמואל א ט, כב; כד), ומבארים בתלמוד הבבלי שאין "העליה" אלא 'אליה' (עבודה זרה כה ע"א).[1] במקום אחר נזכר דו־שיח בין "ההוא ארמאה" (כינוי ל'לא־יהודי') לאחד החכמים. הראשון התרברב: "ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי [=ואני אכלתי מהמעולה (בקורבן הפסח)]", והחכם מקניטו: "מי קא ספו לך [=כלום האכילו אותך] מאליה?" (בבלי פסחים ג ע"ב). מן המשנה במסכת שבת למֵדים שנהגו לחבר עגלה אל אחורי כבשים בעלי אליה כבדה כדי שלא תינזק: "ואין הזכרים יוצאין [בשבת] בעגלה שתחת האליה שלהן" (ה, ד).

עניין הקוֹץ יוצא לשני הסברים אפשריים: דרכם של קוצים להידבק בצמר הכבשים, ובמיוחד בחלק שנגרר על פני הארץ; ואולי קוץ הוא עוקץ או בליטה באליה שמפריע לגוזזי הצאן במלאכתם. כך או כך, הרי לנו דבר טוב שנתערב בו איזה ליקוי.

_________________________________________

[1] לפי הפשט "וְהֶעָלֶיהָ" הוא "מה שעליה". ואומנם בתרגום הארמי "ית שקא וירכיה", ומכאן פירש רש"י: "את השוק והירך שעליה".