באר שבע

בירת הנגב נזכרת במקרא למעלה משלושים פעם. היא מוכרת בראש ובראשונה מסיפורי האבות, ובמיוחד מסיפורי אברהם ויצחק. בהם גם ניתנת הסיבה – או הסיבות – לשמהּ.

וכך מסופר על אברהם:

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר:
אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי, כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ.
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ.
וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ.
וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ: לֹא יָדַעְתִּי מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְגַם אַתָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי, וְגַם אָנֹכִי לֹא שָׁמַעְתִּי בִּלְתִּי הַיּוֹם.
וַיִּקַּח אַבְרָהָם צֹאן וּבָקָר וַיִּתֵּן לַאֲבִימֶלֶךְ וַיִּכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם בְּרִית. וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן.
וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל אַבְרָהָם: מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה.
וַיֹּאמֶר: כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת.
עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם. וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע… (בראשית כא, כב–לב)

לפי סיפור זה, באר שבע קרויה על שם השבועה שנשבעו אברהם ואבימלך מלך גרר בכריתת הברית ביניהם. בברית ויתר אבימלך על באר המים שחפר אברהם וגזלו עבדי אבימלך. הברית הייתה כרוכה בשבועה, והשבועה – כפי שלכאורה מעיד עליה שורשהּ וכעולה מן הסיפור על שבע כִּבשות הצאן – כרוכה במספר שֶׁבַע.

סיפור דומה אך שונה על השם באר שבע נשנה בימי יצחק. לאחר חפירת “רחובות” (שם באר) מסופר על יצחק כך:

וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע… וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר. וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ… וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם. וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם. וַיִּקְרָא אֹתָהּ שִׁבְעָה, עַל כֵּן שֵׁם הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (בראשית כו, כג–לג)

לפי סיפור זה, העיר נקראת על שם באר המים – שִׁבְעָה – שחפרו עבדי יצחק, ובאר זו קרויה על שם השבועה שנשבעו יצחק ואבימלך בכריתת הברית ביניהם. כאן אין זכר למספר שֶׁבַע, ובאמת הקשר בין המספר שֶׁבַע לשבועה אינו ברור כפי שהוא נראה בתחילה: שבע כבשות או שבעה בעלי חיים או חפצים אחרים איננו מוצאים בבריתות ובשבועות אחרות. יתרה מזו, בעוד המספר שבע משותף ללשונות השמיות, את המילה המקבילה לשבועה או לפועל נשבע הן גוזרות משורשים אחרים, ולא משורש המספר שבע, אלא אם כן הן הושפעו מן העברית. כך למשל בארמית המילים הרגילות ל’שבועה’ הן קְיָמָא או מוֹמָתָא (מן השורש ימ”י/ימ”א), אבל בארמית היהודית של התרגומים ושל התלמודים תימצא גם המילה שבועתא.[1] הסיפורים עם אברהם ויצחק דורשים מפורשות את השם באר שבע מלשון שבועה, ונראה שהמספר שבע בסיפור הראשון נשזר בו כהסבר משני.

היסוד שֶׁבַע מלשון ‘שבועה’ מוכר גם משמות אנשים: אֱלִישֶׁבַע הייתה אשת אהרן (שמות ו, כג); בַּת־שֶׁבַע – אשת דוד ואם שלמה; שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי היה איש ימיני שמרד בדוד וביקש לקרוע את שבטי ישראל מממלכתו (שמואל ב כ).

בערבית השתמר השם כביר א־סבע. על חשיבותה של באר שבע במקרא מלמד הביטוי השכיח מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע לארץ כולה, מן הצפון עד הדרום, על ידי ציון הערים המרכזיות בשני הקצוות, כמו בפסוק “וַיֵּדַע כָּל־יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַה'” (שמואל א ג, כ) או בפסוק “וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה” (מלכים א ה, ה).[2] הביטוי הזה שימש לציון גבולות הארץ מצפון עד דרום גם בעברית שלפני קום המדינה (כיום מחליף אותו הביטוי מדן ועד אילת), כמו בשורת הפתיחה בשירו של זאב ז’בוטינסקי “שיר אסירי עכו”:

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע מִגִּלְעָד לַיָּם
אֵין אַף שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ לֹא כֻפַּר בְּדָם.

________________________________________________

[1] כך נמצאנה ואת הפועל אשתבע ‘נשבע’ גם בתפילת “כל נדרי”.

[2] בספר דברי הימים הסדר מתהפך, ואנו מוצאים בו “מבאר שבע ועד דן” (דה”א כא, ב; דה”ב ל, ה).