על כתיבה שוויונית

בשנים האחרונות התגברה המגמה לתת ביטוי לשאיפה לשוויון מגדרי גם במישור הלשוני, ולהנכיח את הנשים בעברית בהבלטה מכוונת. רבים פונים לאקדמיה לעצה בעניין זה.

הפתרון המתבקש הוא לשון סתמית – צורות נטולות מין דקדוקי הטובות הן לזכר הן לנקבה באותה המידה בדיוק. עם זאת כידוע הלשון העברית אין בה מין דקדוקי סתמי.

בבסיס העברית, כבאחיותיה הלשונות השמיות, חלוקה לשני מינים דקדוקיים – זכר ונקבה. המין הדקדוקי בא לידי ביטוי ברוב צורות הפועל, בשמות התואר ובכינויים.[1]  גם לשמות העצם חסרי מין ביולוגי ניתן מין דקדוקי (שמיים – זכר, ארץ – נקבה). להוציא מקרים אחדים דוגמת הצורות והכינויים בגוף ראשון (אני, אנחנו, שלי, אותי, בֵּיתנו, כתבתי, כתבנו, אכתוב, נכתוב, והכינוי הרומז לרבים אֵלֶּה או אֵלּוּ), העברית אינה מעמידה לרשותנו צורות נטולות מין דקדוקי (או צורות בעלות מין דקדוקי סתמי, כמו neutrum בלטינית).

מאפיין נוסף של לשונות שבהן חלוקה לשני מינים (זכר ונקבה) הוא שאחד מן השניים הללו יציין גם את הכלל. מבחינה היסטורית בעברית הכלל מצוין בצורות הזכר, ובמיוחד בצורות הרבים. צורות הנקבה יוחדו וסומנו לכלול נשים בלבד.

בימינו מתגברת ההבנה כי יש מקרים שבהם נוכחות הנשים בקבוצה אינה מובנת מאליה, ויש לנקוט אמצעים לשוניים שיעזרו להדגיש נוכחות זו.

במקרים אלו שבהם ראוי להדגיש את נוכחותן של הנשים ונראה שאין די בשימוש בצורת הרבים, אנו ממליצים על הכפלת הצורות כגון "תלמידים ותלמידות", "רופאות ורופאים". דרך זו מוכרת למשל מן הצירוף "גבירותיי ורבותיי" המשמש זה כמה דורות. עם זאת הכפלה גורפת של כלל מרכיבי הדיבור – פעלים, שמות תואר, מילות יחס וכיו"ב – יוצרת סגנון לשון מכביד ומסורבל. על כן מומלצת הכפלת צורות במידה, כגון הכפלת השמות ולא התארים, הפעלים והכינויים, לדוגמה "יוצרים ויוצרות צעירים מוזמנים להגיש את עבודותיהם".

במקרים אחרים, כגון בניסוח טפסים, אפשר להעמיד נוסחים נפרדים – לשון זכר, לשון נקבה, ובמידת הצורך גם לשון רבים.

דרך נוספת שאינה מדגישה בהכרח נוכחות של נשים אלא מאפשרת הצגה ניטרלית מבחינה מגדרית, היא שימוש בצורות נטולות מין דקדוקי כגון 'יש לכתוב', 'כדאי לציין'.

יש הפונים לאקדמיה ללשון העברית ומבקשים את עמדתה בנוגע לדרכים נוספות המשמשות חלק מן הדוברים בהקשר זה, ובהן נקיטת לשון נקבה בהקשרים הכוללים גם גברים; שימוש בצורנים כפולים במילה אחת, כגון "כותבותים", "כותבימות", "לכםן" או מופרדים בנקודות, כגון "רופאים.ות" "תלמידות.ים"; ונקיטת שיטת הלוכסנים – "מחק/י את המיותר", "תעודת בוגר/ת".

הלשון העברית, כשאר הלשונות הטבעיות, התפתחה והתגבשה בפיהם של הדוברים בתהליכים טבעיים ולאורך זמן. האקדמיה ללשון קובעת את התקן של השפה על בסיס המאפיינים העולים מן העברית שירשנו, ואין זה תפקידה להכשיר צורות המנוגדות למבנה הלשון או משנות את דקדוקה.

צורות הנקבה התפתחו בעברית מלכתחילה לציון נשים בלבד, וכך גם שימשו לאורך אלפי שנות קיומה של השפה. הפיכתן של צורות הנקבה לצורת הפנייה הסתמית עשויה להתרחש בתהליך התפתחות טבעי והדרגתי בקרב דוברי השפה, באותו אופן שבו התפתחה משמעותן מלכתחילה.

צורנים כפולים הנכתבים במילה אחת כגון "כותבותים" מנוגדים ניגוד גמור למבנה הדקדוקי של העברית. גם השימוש בלוכסנים, בנקודות או בפתרונות גרפיים אחרים אינו מומלץ. הכנסת נקודות או לוכסנים בתוך המילה אינה לפי כללי הכתיבה של העברית, והיא מביאה לצורות מסורבלות המקשות את הקריאה ויוצרות פעמים רבות צורות לשון מטעות כגון "איש/ת מכירות" שעולה ממנה הצורה השגויה 'אִישַׁת מְכִירוֹת' (במקום 'אֵשֶׁת־'). כמו כן כאשר צורת הזכר מסתיימת באות סופית (יועצ/ת, סכמ.י וכדומה) נוצרת בעיה גרפית.

כדאי גם לתת את הדעת שאמצעי ההכפלה שנזכרו מקשים על קריאוּת הכתוב ועלולים להכביד על קבוצות מסוימות באוכלוסייה, לדוגמה לקויי ראייה הנעזרים בקריין אוטומטי. נוסף על כך השימוש באמצעים הללו נשען על ההנחה כי הקוראים יודעים היכן הנקודה או הלוכסן מסמנים החלפה של אותיות ואילו אותיות יש להחליף, היכן מתבקשת הוספה והיכן מדובר בקיצור של מילה אחרת. הנחה זו אינה תקפה לכלל הקוראים ובייחוד לקבוצות הנדרשות להנגשה לשונית ולפישוט לשוני.

לסיכום, אנו ממליצים למצוא את הדרכים להבעת שוויון מגדרי ולביטוי נוכחות הנשים במסגרת התקן המקובל של השפה העברית וכלליה, וזמינים לרשותכם בשאלות בענייני לשון וניסוח.

______________________________________________________________-

[1] כאמור המין הדקדוקי בא לידי ביטוי בפועל בגופים נוכח ונסתר, בכל שמות התואר (חכם, חכמה, חכמים, חכמות), בכינויי התפקיד למיניהם (עיתונאי, עיתונאית; מנהל, מנהלת), בכינויי הגוף השני והשלישי (אתה, את, אתם, אתן, הוא, היא, הם, הן), בכינויי הרמז ליחיד (זה, זאת), בכינויים החבורים למילות היחס (לְךָ, לָךְ, לו, לה; עלֶיךָ, עלייך, עליו, עליה) ובכינויים החבורים לשמות העצם (לדעתו, לדעתה).