גיל וגילה

גִּיל ו־גִּילָה פירושם ‘שמחה’, ‘עליצות’. בתנ”ך שניהם באים (כמעט) תמיד בסמוך למילה אחרת שעניינה שמחה: “תּוּבַלְנָה בִּשְׂמָחֹת וָגִיל” (תהלים מה, טז); “כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת יְרוּשָׁלִַם גִּילָה וְעַמָּהּ מָשׂוֹשׂ” (ישעיה סה, יח), וכך לא פעם גם בפעלים מן השורש גי”ל: “זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה’ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ” (תהלים קיח, כד). מילים מן השורשים גי”ל ושמ”ח באים זה לצד זה גם בספרות האוגריתית.

מן השורש גי”ל נגזרים בימינו כמה שמות פרטיים בעברית – לבנים ולבנות: גִּיל, גִּילָה, גִּילַת, יָגֵל, יָגִיל, תָּגֵל, תָּגִיל, גִּילִי. וייתכן שגם השם המקראי אֲבִיגַיִל שייך לכאן. ואין זה פלא: שמות פרטיים שמציינים שמחה הם שמות אהובים, וזו תופעה שאינה ייחודית דווקא לעברית.

הצורות יָגֵל, יָגִיל, תָּגֵל ו־תָּגִיל משמשות ברגיל פעלים בצורת עתיד. ‘יגיל’ ו’תגיל’ הן צורות העתיד הרגילות (כמו ‘ישיר’ ו’תשיר’), ואילו ‘יגל’ ו’תגל’ הן צורות עתיד מקוצר, והן שייכות למערכת הזמנים המיוחדת של לשון המקרא. צורות אלו הן בדרך כלל צורות מודליות, כלומר הן מביעות ציווי או איווי (איחול, משאלה, בקשה וכדומה): “שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה’, תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי” (ישעיהו סא, י).

אף שמצד הדקדוק עשויים גִּיל ו־גִּילָה להתפרש כפעלים בציווי (דוגמת ‘שִׂים’ ו’שִׂימָה’), סביר יותר להניח שהם ניתנים כשמות פרטיים על שום שמות העצם במשמעות ‘שמחה’ שרווחים מעט יותר. גִּילִי אף הוא עשוי להתפרש כפועל בצורת ציווי לנוכחת, ואולם ייתכן שהשם הפרטי הוא מעין כינוי חיבה של גיל או גילה.

הצמד ‘גיל’ ו’גילה’ דומה לצמד ‘שיר’ ו’שירה’ – שניהם זוגות של מילים מקראיות בזכר ונקבה ללא הבדלי משמעות (בצמד שיר ושירה נוצר בידול משמעות רק בימינו). עם זאת המילים ‘גיל’ ו’גילה’ עשויות לשמש בהקשרים שונים: ‘גילה’ מקובלת בלשון התפילה, והיא מוכרת בהקשר הזה בעיקר מנוסח ברכת הנישואין: “אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה וחדוה אהבה ואחוה ושלום ורעות”. המילה ‘גיל’ משמשת במטבעות לשון דוגמת ‘קריאות גיל’, ‘צווחות גיל’, וכן ‘שָׂמֵחַ אלי גיל’, היינו “שמח מאוד”, על יסוד הפסוק: “הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי גִיל” (איוב ג, כב).

בלשון חכמים נמצאה המילה גיל במשמעות ‘ענבל הפעמון’, אולי על שם הצליל המופק בנקישתו בדופנות הפעמון: “למה הדבר דומה? לפעמון זהב והגיל שלו של מרגלית” (מדרש תנחומא).