מאתיים וחמישים שנות עברית חדשה
שנות המחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה מבשרות תמורה גדולה בתולדות התרבות היהודית ועמה בתולדות לשונה של תרבות זו – הלשון העברית. תנועת ההשכלה, הנאורות, אשר הכתה שורש בארצות מערב אירופה הביאה להתעוררות דומה גם בקרב יהודי ארצות אלו והביאה בכנפיה מהפכה רעיונית של ממש המקבלת את ביטויה במה שידוע בתולדות עם ישראל כ"תקופת ההשכלה".
המשכילים הראשונים, מוליכיה של תנועה חדשה זו, ראו כבר בראשית דרכם צורך דחוף בהחייאת השפה העברית הכתובה. ספרות עברית חדשה באה לעולם ולצדה כתיבת דברי מחקר, פובליציסטיקה, ועוד, וכל אלו דרשו כלי ביטוי שהעברית בת הזמן, אותה עברית התחומה בדלת אמותיו של בית המדרש הישן, לא הייתה מסוגלת לספקם. זו ראשיתה של התמורה בתולדות הלשון העברית העומדת ברקעה של מה שמקובל לכנות "הלשון העברית החדשה".
מפנה של ממש בתוך התקופה הזאת גופה ובתולדות הלשון העברית בכללה בא בסוף המאה התשע-עשרה. "נוסח" חדש של כתיבת ספרות עברית בא לעולם והוא אבי דמותו של הסגנון העברי בן ימינו. במקביל צומח ועולה מעשה חדש המעורר השתאות: הלשון העברית קמה לתחייה בדיבור פֶּה. מעשה זה, הנקשר בשמו של אליעזר בן-יהודה, קשור קשר אמיץ בהתעוררות תנועת התחייה הלאומית של עם ישראל ובצדק הוא נחשב עד היום לאחד מהישגיה הגדולים של התנועה הציונית.
קובץ זה מכנס מבחר מאמרים שיסודם בהרצאות שנישאו ביום העיון המשותף לאקדמיה ללשון העברית ולחוגים ללשון העברית באוניברסיטאות בארץ. הקורא העברי המשכיל המתעניין בלשוננו ימצא כאן מגוון עיונים העוסקים במראה פניה השונים של לשוננו העברית החדשה. מראה פנים זה מואר כאן על צדדיו השונים – היצירה הספרותית, המעשים בלשון והעמדת התקן בה, הדיבור העברי החי בראשיתו ובימינו ועוד – הכול כפי שהעמידו טובי חוקרי העברית בני זמננו.
