חתולות רוקדות

שבוע הבא או בשבוע הבא?

כיום נפוצים למדי משפטים כמו 'בואי ניפגש שבוע הבא', 'שנה שעברה הייתי בטיול בחו"ל'. בשני המשפטים האלה מופיעים ביטויי הזמן 'שבוע הבא' ו'שנה שעברה' בהשמטת מילית היחס ב – שתפקידה לציין שהעניין שעליו מדובר התרחש או יתרחש בתוך תקופת זמן מסוימת.

דרך הביטוי התקנית היא: 'בואי ניפגש בַּשבוע הבא'; 'בַּשנה שעברה הייתי בטיול בחו"ל'.

הינה פירוט הדברים:

כשרוצים לציין זמן מסוים שבו קרה או יקרה משהו עומדות לרשותנו כמה דרכים:

(א) ציון זמן מדויק לפי הלוח, למשל 'ביום שלישי א' בתמוז תש"ף', 'ב־1 בספמטבר', 'בשנת 1948'.
(ב) ציון זמן יחסי לזמן שנמצאים בו, למשל 'בשבוע הבא', בשנה שעברה', 'ביום ראשון הקרוב'.
(ג) ציון זמן במילים מיוחדות שהן תוארי פועל: 'מחר', 'אתמול' ועוד (ראו להלן).

בשתי הדרכים הראשונות (א) ו־(ב) תיאור הזמן פותח במילית היחס ב. תפקידה הוא להפוך צירוף שמני לתיאור זמן. למשל, הצירוף 'שנת 1948' ללא ב יכול להיות נושא המשפט: 'שנת 1948 הייתה השנה שבה קמה מדינת ישראל'; או מושא: 'הם זוכרים היטב את שנת 1948', 'הרבה נכתב על שנת 1948'. לעומת דוגמאות אלו במשפט 'היא נולדה בשנת 1948'  – מילית היחס ב מציינת שלפנינו תיאור זמן.

הוא הדין לצירופים שנזכרו בקבוצה (ב) לעיל: הצירוף 'השבוע הבא' ללא ב עשוי לשמש בתפקידים שמניים במשפט, כגון נושא: 'השבוע הבא יהיה גורלי'; מושא: 'כבר חשבת על השבוע הבא?'; לוואי: 'תוכנית השבוע הבא תפורסם בקרוב'.

מילית היחס ב נוספת לצירוף 'השבוע הבא' כדי להפוך אותו לתיאור זמן, ובהצטרפותה בולעת את ה' הידיעה ומקבלת את ניקודה: 'בואי ניפגש בַּשָּׁבוע הבא' וכדומה.

ואולם יותר ויותר משתרש בלשון הדיבור וגם בכתיבה המנהג להשמיט את מילית היחס ב מביטויי זמן דוגמת 'בַּשבוע הבא', 'בַּשנה שעברה' (ועם ה־ב נשמטת גם ה' הידיעה), וגם בביטויים נוספים. למשל:

  • "יום ראשון אני מתחיל ללמוד." (במקום: בְּיום ראשון אני מתחיל ללמוד)
  • "אני מתגייסת חודש הבא." (במקום: אני מתגייסת בַּחודש הבא)
  • "מי זוכר מה למדנו שיעור שעבר?" (במקום: מי זוכר מה למדנו בַּשיעור שעבר)

מה ההסבר להשמטת מילית היחס בצירופים דוגמת 'בשבוע הבא' ו'בשנה שעברה'?

הדעות בעניין זה חלוקות. אפשר שידן של לשונות אחרות בדבר: היעדר מילית יחס בצירופים דומים מוכרת בלהגי הערבית המדוברת (שלא כמו בערבית הספרותית), וייתכן אפוא שדוברים שהערבית הייתה שגורה על פיהם העבירו את השימוש הזה לעברית. ואולי השפיעה האנגלית, שהרי הצירופים המקבילים כגון last week או next year משמשים לתיאור זמן ללא מילות יחס.

ואולם לא מן הנמנע שלפנינו התפתחות פנימית: השימוש הנפוץ מאוד בביטויי הזמן האלה שחק אותם וגרם לדוברים לתפוס אותם עצמם כתוארי פועל – מה שמייתר את הצורך במילית היחס ב.

כל יום או בכל יום

תופעה דומה של השמטת מילית היחס ב יש בביטויי זמן לציון פעולה חוזרת הפותחים ב'כל', כגון במילות השיר "כל יום אני מאבדת בחור יפה ברחוב" (מילותיה של רמונה דינור). כבר בעברית הקלסית אפשר למצוא השמטה מביטויי זמן כאלה. הינה זוגות של צירופים – ובכל זוג דוגמה שיש בה ב ודוגמה ללא ב:

  • "אֲשֶׁר חָשְׁבוּ רָעוֹת בְּלֵב, כָּל יוֹם יָגוּרוּ מִלְחָמוֹת" (תהלים קמ, ג)
    "בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד" (תהלים קמה, ב)
  • "חייב אדם למשמש בתפליו כל שעה ושעה" (בבלי שבת יב ע"א)
    "אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה" (בבלי בבא קמא קיח ע"ב)
  • "וכי ידיו של משה עושות מלחמה… אלא כל זמן שהיו ישראל מיסתכלים כלפי למעלן ומכוונים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים… " (משנה ראש השנה ג, ח)
    "ולא עוד אלא בכל זמן שישראל נכנסין לבתי כנסיות… ועונין 'אמן יהא שמיה רבא מברך', הקב"ה מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך" (בבלי ברכות ג ע"א)

יש ממתקני הלשון המעדיפים את השימוש במילית היחס ב בצירופים אלו, ואילו אחרים אינם רואים פגם בשימוש בהם ללא ב.

בְּשבוע הבא או בַּשבוע הבא

עניין לעצמו הוא שימוש הצירופים האלה ללא ה' הידיעה ברכיב הראשון, כגון בְּשבוע הבא, בְּשנה שעברה במקום בַּשבוע הבא, בַּשנה הבאה.

בלשון חז"ל רגיל צירופם של שם ותואר ללא התאם ביידוע – כלומר השם בלי ה' הידיעה והתואר בה' הידיעה, דוגמת 'סנהדרין הגדולה'. מביטויי הזמן הנדונים כאן אפשר למצוא במשנה את הצירוף לְשנה הבאה (למשל שביעית ב, ז) וכך בהגדה של פסח – "לְשנה הבאה בירושלים". מאות שנים מאוחר יותר בעיתונות העברית מסוף המאה התשע עשרה מצאנו "לא יאוחר משבוע הבא" (הצפירה, 5.12.1898), "משנה הבאה ימנה שר האוצרות את סוכני המסחר…" (המליץ, 26.12.1898). בימינו אפשר לפגוש בלשון הדיבור גם "מחודש הבא נקבל תוספת לשכר", "נמשיך את הדיון משיעור שעבר".

נראה שבצירופים הקבועים האלה נשחק היידוע – אולי בדומה לצירופים אחרים שעניינם ספירה והם נעשו רגילים ללא יידוע, כגון בימי השבוע 'יום ראשון', 'יום שלישי' (במקום 'היום הראשון', 'היום השלישי'), במושגים ההיסטוריים 'בית ראשון', 'בית שני' (במקום 'הבית הראשון', 'הבית השני'), וגם בצירופים כגון 'פעם ראשונה', 'פעם אחרונה'.

ואולם המקפידים בלשונם יקפידו על היידוע בצירופים הללו. וכשם שלא נאמר "בְּלילה הבא" או "בְּמפגש שעבר" כך מוטב לנו שנקפיד לומר "בַּשָּׁבוע הבא", "בַּשָּׁנָה שעברה". למשל:

  • בַּשבוע שעבר התקיים יום ההתרמה השנתי. (ולא: בְּשבוע שעבר)
  • מה אתם מתכננים לַשבוע הבא. (ולא: לְשבוע הבא)
  • השנה היה גידול בהכנסות לעומת השנה שעברה. (ולא: לעומת שנה שעברה)
  • נחזור על התרגיל מהשיעור שעבר. (ולא: משיעור שעבר)

כך גם:

  • אני צריכה לרדת בַּתחנה הבאה. (ולא: בְּתחנה הבאה)
  • התחנה הבאה: רחוב הרצל. (ולא: 'תחנה הבאה' כמוכרז באחת מחברות התחבורה הציבורית)

תוארי הפועל ודומיהם לציון זמן

שלא כמו בצירופים שנידונו לעיל, בקבוצות ביטויי הזמן שלהלן מילית היחס ב מנועה משום שהם תוארי פועל:

א. תוארי הפועל המובהקים מחר, אתמול, שלשום, אמש, אז, עכשיו, עתה.
במילים אלו ההימצאות בתוך תקופת זמן מסוימת מגולמת במילה עצמה, ולכן אין הן נזקקות למילית היחס ב, וברור אפוא שלא נאמר "במחר תהיה מסיבה" וכדומה.

ב. מילות הזמן הפותחות בה' הידיעה ומצביעות על 'הזמן הנוכחי': הרגע (=ברגע זה), היום (=ביום זה), הערב (=בערב זה), השבוע (=בשבוע זה), השנה (בשנה זו) וכדומה.

קבוצה זו דינה כדין תוארי הפועל שבקבוצה א – שאינם צריכים את מילית היחס ב, שכן בעצם המבנה שלהם – בתוספת ה' הידיעה המשמשת בהם כיסוד רומז – הם מצביעים על הזמן שבו הדברים מתרחשים. ותינתן הדעת שבביטויים אלו ה' הידיעה נשמרת גם אם מצטרפות אליה מיליות היחס מ ו־ל: 'מהיום אפשר להירשם'; 'נקבעה לך פגישה להערב'.

ג. צירופים לציון פעולה חוזרת הבנויים מחזרה על מילת הזמן, כגון יום יום, שנה שנה. לדוגמה:

  • "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה" (דברים יד, כב).
  • "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם" (שמות טז, ה).
  • "יום יום, שעה שעה ורגע רגע שקודה היא לצור צורה רק אחת: דיוקנן של בריות, צלם אלהים באדם" (ביאליק, הלכה ואגדה, 1917).