איור בחורה ועץ שקד עם כיתוב "שקד שמות ומשמעויות"

שקד

שָׁקֵד הוא עץ פרי ממשפחת הוורדיים הידוע בפריחתו המרהיבה בגוני לבן וּורוד בשלהי החורף.

השם הרווח שְׁקֵדִיָּה התקבע בפי הדוברים הודות לשיר הילדים הידוע 'השקדיה פורחת'. כך נתקבלה בלשון הדיבור מעין הבחנה – 'שקדייה' לשם העץ ו'שקד' לשם הפרי. על גלגולי השם שקדייה ראו כאן.

פרי עץ השָׁקֵד נזכר בתנ"ך כאגוז מאכל טיפוסי: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית מג, יא). עתיקותו של השם, שזיהויו ההיסטורי ודאי, עולה גם מן המקבילות הקרובות לו בלשונות שמיות עתיקות: באוגריתית ובפניקית בצפון, באכדית במזרח, ובלשונות אתיופיות בדרום.

שם אחר לשקד – כשמו בערבית ובחלק מלהגי הארמית – הוא לוּז, ואף הוא נזכר (פעם אחת) במקרא: "מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעַרְמוֹן" (שם ל, לז).[1] בספרות חז"ל השם השכיח הוא שקד, ואולם מהיקרות מעניינת בתלמוד הירושלמי אולי אפשר ללמוד שדווקא השם לוז היה הרגיל בפיהם של חלק מן הדוברים בתקופות מסוימות: "אמר רבי אבונה: סימנא 'מקל שקד אני רואה', מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו…" (תענית ד, ו; סח ע"ג).

הפועל שָׁקַד ושם התואר שַׁקְדָן

הפועל שָׁקַד נקרה בתנ"ך תריסר פעמים, ומשמעו 'נזדרז והיה ער (לעניין)', 'נתן דעתו (עליו)'. כך למשל בנבואות הנחמה של ירמיהו: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטֹעַ נְאֻם ה'" (לא, כז).

בנבואה אחרת של ירמיהו – נבואתו המפורסמת על הרעה שתיפתח מצפון – עולה הקשר המילולי בין הפועל לעץ השקד:

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה.
וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ" (א, יא–יב)[2]

ואומנם הוראת השורש שק"ד מתאימה לתכונתו של עץ השקד למהר ולהוציא ציצים ופרחים קודם להתכסותו בעלווה, ראשון לשאר עצי הפרי הנשירים.

מכאן גם נגזרת המילה שַׁקְדָן – אדם חרוץ, מי שזריז במלאכתו ומתמיד בה. בספרות חז"ל שַׁקְדָן הוא כינוי לאדם שמתמסר ללימוד תורה: "משמת בן עזאי בטלו השקדנים" (משנה סוטה ט, טו), אולי בהשראת הפסוק: "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם" (משלי ח, לד).

משוקד

מן 'שקד' נגזרה גם המילה מְשֻׁקָּדִים שבתיאור מנורת הזהב בספר שמות: "שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח" (שמות כה, לג). מסורת פרשנית ידועה ("חמישה מקראות שאין להן הכרע") מתחבטת אם אומנם התיאור "מְשֻׁקָּדִים" מוסב על הגביעים או על הכפתורים והפרחים, אלא שפירוש המילה עצמו מסופק: אונקלוס מתרגם 'מְצָיְרִין' היינו 'מעוטרים בבליטות', ואילו אחרים פירשו כפשוטו – בהם שסברו 'בתבנית פרח השקד' ובהם שסברו 'בתבנית פרי השקד'. כך או כך המילה מְשֻׁקָּד אומצה בספרות העברית החדשה הן במשמעות 'מעוטר', כגון "רעולות ופרופות במיני מטפחות משוקדות ומצויצות" (ח"נ ביאליק, ספיח, עמ' 277), הן במשמעות 'כמראה פרי השקד', כגון "עיניו גדולות ומשֻקדות ושפתיו רבועות" (משה שמיר, 'מלך בשר ודם', עמ' 282).

שָׁקֵד כשם פרטי וכשם משפחה

שָׁקֵד הוא שם שניתן הן לבנים הן לבנות בעיקר משלהי המאה העשרים, והוא מצטרף לשמות עצים וצמחים רבים שהפכו בדורות האחרונים לשמות פרטיים. ואולם ממצאים ארכאולוגיים מן העיר אוגרית שבסוריה מעידים שהשם שקד שימש שם פרטי לגבר (בצורה ת'קדי) כבר לפני אלפי שנים.

בגרמנית 'שקד' הוא Mandel, ובתיווך היידיש התגלגל שם זה לכמה שמות משפחה של יוצאי ארצות אירופה: מַנדל, מַנדלבאום (עץ השקד), מַנדלבליט (פריחת השקד), מַנדלצווייג (ענף השקד) ועוד.[3] שמות משפחה אלו עוברתו לעיתים ל'שקד' או 'שְׁקֵדִי'.

__________________________

[1] אין קשר לאגוז הקרוי בטעות "אגוז לוז" (hazelnut באנגלית) – שמו בעברית אִלְסָר.

[2] גם בספר קהלת מסמל עץ השקד 'דבר מה הממהר להגיע', ובמקרה זה משל לזִקנה הקופצת על אדם (אולי גם בשל פריחתו הלבנה): "וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ" (יב, ה).

[3] אין לבלבל עם השם מֶנְדֶל – שם חיבה ל'מנחם', וממנו שמות משפחה כמו מֶנדל או מֶנדלסון (מילולית: "בן מנחם").