מהודו ועד סין

הודו

שם הארץ הודו נזכר פעמיים במקרא – בתיאור גבולות ממלכתו של המלך אחשוורוש: “מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ” (אסתר א, א; ח, ט).

השם העברי הֹדּוּ התגלגל מן השם הפרסי Hindush שנגזר מן המילה הסנסקריטית sindhu ‘נהר’. השם הפרסי מתייחס לחלקו הצפוני־מערבי של חצי האי שכבשה השושלת האח’מנית של האימפריה הפרסית במאה השישית לפנה”ס, והתקבע כשם חצי האי כולו בעקבות כיבוש המוסלמים במאה השמינית (בערבית: اَلْهِنْد – אַלְהִנְד).

בלשון המקרא השם הֹדּוּ מופיע בהיבלעות הנו”ן (ובדגש חזק בדל”ת), בשונה מרוב הלשונות שבהן הוא נקלט: למשל Indū בבבלית, Hendū בסורית ו־Ἰνδός (=אִינְדוֹס) ביוונית (מה שהתגלגל דרך הלטינית אל המילה India באנגלית).[1] אף בלשון חכמים הוא מופיע בנו”ן – בצורות כגון הנדי, הנדווי והנדקי.[2]

נראה שהצורה המקראית ‘הודו’ חזרה לשמש בעברית כשם הארץ הודות למתרגם רבי יהודה אבן תיבון בן המאה השתים עשרה. אבן תיבון תרגם לעברית את החיבורים “חובות הלבבות” לרבנו בחיי אבן פקודה ו”ספר הכוזרי” לרבי יהודה הלוי, שנכתבו בערבית, ובהם כנגד ‘אלהִנְד’ ו’הִנדי’ כתב ‘הודו’ ו’הודי’.

מני אז, בספרות הרבנית ובספרות ההשכלה, משמשת המילה ‘הודו’ לצד תעתיקים מלשונות זרות (“אינדי” ודומותיה). בעברית בת ימינו אנחנו משתמשים בשם הודו ובשם הייחוס הודי, ואילו לשפה המדוברת ביותר בהודו איננו קוראים “הודית” כי אם הִינְדִּי.

סִין

סין הוא שמם של כמה מקומות שונים במקרא –

• מקום מושבו של עם צפוני, מצאצאי כנען (רק בשם הייחוס ‘סיני’): “וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי” (בראשית י, יז).
• אחת מתחנות בני ישראל בימי נדודיהם במדבר (רק בצירוף ‘מדבר סין’): “וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין” (שמות טז, א).
• עיר במצרים: “וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עַל סִין מָעוֹז מִצְרָיִם” (יחזקאל ל, טו).[3]

לכל המקומות הללו אין דבר עם אותה ארץ מרובת אוכלוסין במזרח אסיה.

ארץ זו נזכרת ככל הנראה לראשונה בעברית בתרגום ספר הכוזרי. כנגד שם הארץ “אלצין” (اَلصِّين) בערבית כתב אבן תיבון “הצין” (בה”א הידיעה כנגד תווית היידוע בערבית אַלְ־): “היתכן שיִשוו בזה אנשי הצין עם איי המערב” (א, נז).

ואיך נקראה הארץ בספרות ההשכלה? הצורה הרווחת היא חינא[4] (גם בכתיב: חינה, כינא, כינה), והיא אינה אלא בבואה של הגיית China בגרמנית וביידיש (ההגה ch בגרמנית נכתב בדרך כלל בעברית באותיות ח או כ). הצורה השנייה הרווחת הרבה פחות היא סינא[5] (גם בכתיב: סינה, סינע). סביר שהכתיב ‘סינא’ משקף את שם הארץ Sinae בלטינית.[6]

ומהיכן הצורה “סין” בעברית?
השם המקראי סין חדל לשמש בעברית שמם של אותם מקומות קדמונים. לא מן הנמנע כי בהשפעת נוהגם של סופרי העברית בימי הביניים להעניק שמות מקראיים לארצות ואזורים (כמו ספרד, צרפת ואשכנז) גבר השם ‘סין’ על התעתיקים השונים שקדמו לו.[7] שם זה החל משמש כבר במאה התשע עשרה, ולצידו מוצאים פה ושם אף את הכינוי המליצי “ארץ סינים”.

_____________________________

[1] התנועה o בראש המילה איננה מחוורת שכן במילה המקורית התנועה היא i (ועל כן היינו מצפים לצורה דוגמת ‘הֵדּוּ’).

[2] בספרות חז”ל בדרך כלל מופיע כמקום מוצאן של סחורות: “משל למה הדבר דומה? לברזל הנידוי (=הודי) שהוא עובר ממקום למקום וכוחו תש עליו” (אבות דרבי נתן נוסח ב, לב).

[3] בתנ”ך נזכרת גם העיר המצרית סְוֵנֵה (שמזוהה בימינו עם אַסְוַאן) ובישעיה מט, יב היא מכונה “אֶרֶץ סִינִים“.

[4] למשל בחיבור “אגרות החכמה” משנת 1789 של מנחם מנדל לפין.

[5] למשל בחיבור “ראשית לימודים” משנת 1788 של ברוך לינדא.

[6] מצורה זו נגזרה התחילית Sino- באנגלית, כמו במילים Sinology (חקר סין) ו־ Sinophile (‘אוהב סין’).

[7] ברוב לשונות אירופה ובלשונות אזורנו שם הארץ נגזר מאותו מקור: בגרמנית China (כִינָה), בצרפתית Chine (שִׁין) ובאנגלית China (צַ’יְנָה). ההגייה ‘סִין’ נובעת מאותו מקור אבל קרובה יותר להגייה בטורקית ובערבית – צין (הצד”י נחצית), ואולם ייתכן כי היא הושפעה גם מן הלטינית.