איור שלט על דלת משפחת כהן עם כיתוב 'שמות ומשמעויות'

כֹּהֵן ולֵוִי

השמות כֹּהֵן ולֵוִי (כך או ביידוע הכהן, הלוי) הם משמות המשפחה הרווחים ביותר בעם היהודי. השם לֵוִי משמש אף שם פרטי, וכך לפי המסופר בספר בראשית שימש במקורו שמו של בנם השלישי של יעקב ולאה: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי" (כט, לד). אם כן לוי – מן השורש לו"י, שורש המוכר גם מן הארמית – קשור אל ליווי ואל בן־לוויה. לימים יוטל על בני שבט לוי להילוות לכוהנים ולשרתם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן […] וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ […] וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל" וגו' (במדבר יח, א–ד).

המילה כוהן איננה שם פרטי. השורש כה"ן נתון כאן בתבנית של בינוני פּוֹעֵל ומציין בעל תפקיד, כמו שׁוֹפֵט או סוֹפֵר. בארמית מקבילה לו המילה כָּהֲנָא (הכוהן) ובערבית כַּאהִן 'רואה עתידות'. גם בכתבי אוגרית ובכתובות פניקיות נזכרים כוהנים וכוהנות (ואף רב כוהנים – מעין כוהן גדול – ורב כוהנת), והם היו נושאי התפקידים בפולחן אלים דוגמת בעל ועשתורת. אף הכוהן הראשון הנזכר במקרא איננו כוהן מישראל כי אם מלכיצדק, שיצא לברך את אברם בשובו מהכות את ארבעת המלכים ששבו את לוט: "וּמַלְכִּי־צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן, וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית יד, יח).

מן השורש כה"ן נגזרה בעברית המילה המופשטת כהונה, שבמקורה לא הייתה משׂרה נכבדה סתם אלא עבודת הכוהן בקודש. בלשון חכמים כהונה היא גם 'ציבור הכוהנים' או 'מעמד הכוהנים' כפי שלְוִיָּה (בלי ניקוד לווייה) היא 'בני לוי' או 'מעמד בני לוי', למשל: "ר' אליעזר בן יעקב אומר: האשה בת גרים לא תינשא לכהונה עד שתהא אימהּ מישראל" (משנה ביכורים א, ה); "ביקש [הכוהן הגדול] להתנמנם, פִּרחי לְוִיָּה [כלומר לויים צעירים][1] מכּים לפניו באצבע צרֵדה" וכו' (משנה יומא א, ז). ייתכן שהמשמעות המאוחרת יותר של כהונה 'ציבור הכוהנים' מצויה כבר בסוף ספר נחמיה: "וּבְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם" (יג, כט).

גם הפועל כיהן 'שירת בקודש', פועל שנגזר מן המילה כוהן, יוחד במקורותינו בדרך כלל לכוהנים בלבד.[2] כך למשל בתחילת פרק כח בספר שמות נאמר למשה: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי". "לְכַהֲנוֹ לִי" פירושו 'לשמש לי כוהן', 'לשרת אותי' – כתרגומו של אונקלוס "לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמָי", כלומר 'לשרת לפניי'.[3]

בעברית החדשה נותק הפועל כיהן מן הכוהן, וכל אדם יכול לכהן במשרה כלשהי, כלומר לשאת במשרה נכבדה. גם כהונה היום משׂרה נכבדה היא ואיננה קשורה עוד לכוהנים, לדוגמה: 'כהונת השר מתחילה במועד השבעתו בכנסת'. במיוחד רווח הצירוף תקופת כהונה 'תקופת הנשיאה במשרה' (קדנצייה).

השמות כהן ולוי הם מהשמות העבריים הוותיקים ביותר, ועל כן הם רגילים להיכתב בכתיבם המסורתי.[4] עם זאת כשהמילה כוהן איננה שם משפחה אלא מציינת את בעל התפקיד (כוהן דת), היא תיכתב בווי"ו בניקוד ושלא בניקוד: כּוֹהֵן. במקרא מילים רבות במשקל פּוֹעֵל כתובות ללא וי"ו, כגון שֹׁפֵךְ (אך פעם אחת שופך), שֹׁפֶכֶת, שֹׁפְכִים, שֹׁפְכוֹת, אך בכתיבה שלאחר המקרא הן רגילות להיכתב בווי"ו. לכן כוהן, כוהנים כמילים כלליות ייכתבו בימינו כדרך שופך ושופכים, שומר ושומרים או נוסע ונוסעים.

השמות הללו התגלגלו בקהילות ישראל בצורות מצורות שונות, ובהן כָּהֲנָא (הצורה הארמית), כַּהַן/כאהן, כגן, כוגן (הגימ"ל מחליפה את הה"א בפי דוברי רוסית), כהנוף, כהנוביץ, כהנסקי; לויזון, לויטא, לויטס, לוין, לוינסקי, לוינגר ועוד הרבה.

_________________________

[1] בלשון חכמים היו גם פרחי כהונה, ובימינו נוספו פרחי כמורה, פרחי קצונה ופרחי טיס. גם מקהלות ילדים דוגמת פרחי לונדון קמו. פֶּרַח במובן 'צעיר' קרוב למילה אפרוח 'עוף צעיר'.

[2] מאחר שהצורה כוהן, שממנה נגזר הפועל כיהן (בבניין פיעל), היא בינוני של בניין קל, יש מקום להשערה שבלשון המקרא היו פעלים מן השורש כה"ן בבניין קל (למשל כָּהַן במקום כִּהֵן).

[3] עם זאת נראה שבישעיהו סא, י אין מדובר בעבודת הכוהן והפועל משמש במשמעות מושאלת: "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי, כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ".

[4] אשר לצורת הרבים, במקרא הכתיב הוא לוים בווי"ו אחת וביו"ד אחת, וכתיב זה מצוי גם בספרות המאוחרת יותר. עם זאת כבר בספרות חז"ל אפשר למצוא בנדיר גם את הכתיב 'לויים' ובמקרים יחידים 'לווים' ובספרות מאוחרת יותר גם 'לוויים'. מכיוון שאין כתיב מקובל אחד, המלצתנו היא לכתוב לוויים בשתי וי"וים (וכמובן גם בשתי יו"דים) לפי כללי הכתיב המלא.