ראשי תיבות

השימוש בראשי תיבות מוכר לנו לפחות למן ספרות חז"ל המסורה בכתב. בספרות זו מילים נפוצות מאוד מקוצרות לראשי תיבות, כגון ר' (רבי), אמ' (אמר), הקב"ה (הקדוש ברוך הוא), אע"פ (אף על פי), ז"ל (זיכרונו לברכה). כידוע רווח מאוד הנוהג לכתוב שמות של אישים בראשי תיבות (ורבים מהם אף נהגים כמילה): רשב"י (רבי שמעון בר יוחאי), רס"ג (ר' סעדיה גאון), רש"י (ר' שלמה יצחקי), רמב"ם (ר' משה בן מיימון).

מן המפורסמות שבספרות הרבנית יש שימוש רב בראשי תיבות המאתגרים את הקוראים בני ימינו. הינה דוגמה מדברי ר' שמעון סופר, בנו של החת"ם סופר (חת"ם = חידושי תורת משה [סופר]):

והא לך נועם דבריו (בענין זה) של הגאון רבי שמעון סופר זצ"ל (זכר צדיק לברכה) אב"ד (אב בית דין) קראקא בנו של מרן במכתבו אל ב"ד (בן דודו) האדמו"ר (אדוננו מורנו ורבנו) רבי יודא ליב איגר זצ"ל, וז"ל (וזה לשונו): "וכך הי' (היה) דרכי אבותינו ורבה"ק (ורבותינו הקדושים) זי"ע (זכותם יגן עלינו) עם עוצם קדושתם חסידותם ופרישותם גדלה צניעותם, הצנע לכת עם ה' ובאו בחדריו בחדרי לבבם ובמשכיות כליותיהם ומחשבותיהם, ועל פני כל העם נהגו מנהג ד"א (דרך ארץ) כפי מה שיסבלו הבריות,… ושמעתי מפה קדוש אאמו"ר (אדוני אבי מורי ורבי) מאוה"ג (מאור הגולה) זצ"ל אמה שפירש"י (שפירש רש"י) ר"פ (ריש [=ראש] פרשת) קדושים פרשה זו בהקהל נאמרה, הכוונה קדושים תהיו בהקהל ע"ד (על דרך) שכ' (כתוב) בס' (ספר) חובת הלבבות החכם מתבודד והוא במקהלות וחברת בנ"א (בני אדם) צהלתו בפניו ואבלו בלבבו. וכך היתה מידתו של אאמו"ר (הח"ס) זי"ע, כל מי שהי' (היה) מתבונן בדרכיו ראה כי תנועתיו בדביקות גדולה בה' ותורתו עפ"י (על פי) כתבי האר"י (האלוהי ר' יצחק) וזוה"ק (זוהר הקדוש) באופן שבנ"א הפשוטים לא הרגישו בו שום השתנות ממנהג הציבור". (מכתב סופר ח"ב [חלק ב] פד טור ב'–ג')

גם בימינו רב השימוש בראשי תיבות, ומקובל להניח שהמוביל בתחום הזה הוא צבא ההגנה לישראל. יש גם ראשי תיבות הנוצרים בקהילות מגובשות ובמקומות עבודה, ומייעלים את התקשורת בתוך הקבוצה. עוד נפוצים ראשי התיבות בשמות של חברות וארגונים, כגון כי"ל (כימיקלים לישראל), מתנ"ס (מרכז תרבות נוער וספורט), ית"ד (ילדי תסמונת דאון).

נזכיר שראשי התיבות משמשים גם לצורך זיכרון (סימנים מנמוטכניים). כך הם הסימנים שניתנו בעשר המכות – דצ"ך עד"ש באח"ב, הסימנים ללימוד לשון (אותיות אהו"י, אותיות בומ"ף), והסימן פזצט"א המוכר מן הצבא (פול, זחל, צפה, טווח, אש). בעניין זה ראו עוד כאן.

אין כללים נוקשים לבחירת האותיות של ראשי התיבות ולדרך ההגייה של ראשי התיבות כמילה, והאקדמיה אינה מתערבת בכך – ככתוב במבוא לכללי הניקוד של ראשי תיבות:

כללים אלו באים להסדיר את ניקודם ואת נטייתם של ראשי תיבות. אין הם קובעים את דרך הקיצור (אילו אותיות ייכללו בראשי התיבות), את דרך ההגייה של ראשי התיבות (מבחינת מקום הטעם, התנועות, הדגש באותיות בכ"פ והשי"ן), ואילו ראשי תיבות ראויים להיות הגויים.

נשיב להלן על כמה מן השאלות החוזרות בעניין ראשי התיבות על סמך דוגמאות של ראשי תיבות המשמשים בלשוננו.

♦ אילו אותיות נבחרות לראשי התיבות?

הדרך הפשוטה היא לבחור את האות הראשונה מכל תיבה, כגון ד"ש – דרישת שלום; אח"ם – אנשים חשובים מאוד; תל"ג – תפוקה לאומית גולמית; קב"ן – קצין בריאות הנפש; אב"ך – אטומי, ביולוגי, כימי. ואולם במקרים רבים נבחרות שתי אותיות ואף יותר: מנכ"ל – מנהל כללי; שכפ"ץ– שכבת פיצוץ; אחמ"ש – אחראי משמרת; יועמ"ש – יועץ משפטי; קמב"ץ – קצין מבצעים; ולפעמים אפילו כל האותיות: דגמ"ח – דגם חדש. ומצאנו גם מקרה של דילוג על אות מאותיות אהו"י: רשג"ד (ראש גדוד).

יש שלראשי התיבות משתרבבת גם האות האחרונה של התיבה האחרונה: אמ"ן – אגף המודיעין.​ נראה שבמקרה זה הבחירה באות האחרונה נועדה להבחין בין אגף המודיעין לאגפים אחרים, כגון אגף המבצעים (אג"ם).

♦ האם כוללים את אותיות השימוש בראשי התיבות?

אם בצירוף יש אות מאותיות השימוש מש"ה וכל"ב – לעיתים כוללים אותה בראשי התיבות ולעיתים לא.

דוגמאות לראשי תיבות שבהם כלולה אות השימוש: תנצב"ה – תהי נשמתו צרורה בצרור החיים; טל"ח – טעות לעולם חוזר; סכו"ם – סכין, כף ומזלג; דו"ח – דין וחשבון; אדמו"ר – אדוננו מורנו ורבנו; אחדשה"ט – אחרי דרישת שלומו הטוב. יש שאות השימוש מייצגת את המילה כולה: ד"ל – די לחכימא; שליט"א – שיחיה לאורך ימים טובים אמן.

דוגמאות לראשי תיבות שבהם מושמטת אות השימוש: שקם – שירות קנטינות ומזנונים; בג"ץ – בית המשפט הגבוה לצדק; מח"ר – מדעי החברה והרוח; קמ"ש – קילומטר לשעה.

♦ האם יש כללים לדרך ההגייה של ראשי התיבות?

לרוב ראשי התיבות נֶהֱגים בתנועת a – כגון רַמְבָּ"ם, תָּנָ"ךְ, רָמַטְכָּ"ל, מַכָּ"ם.

לעיתים הם משתלבים במשקל עברי קיים, כגון שֶׁקֶ"ם או בַּהַ"ד (במשקל סגולי, על דרך שֶׁקֶט, סַהַר). ויש שהם מזדהים עם מילה עברית קיימת במכוון או שלא במכוון, למשל אֵשֶׁ"ל (אכילה, שתייה, לינה), מֵצַ"ח (משטרה צבאית חוקרת), חֵ"ן (חיל נשים).

אם כלולות בראשי התיבות האותיות וי"ו או יו"ד – הן משפיעות על דרך ההגייה. כך למשל: חוֹגֵ"ד (חובש גדודי, במשקל המילה חוֹבֵשׁ), תקשי"ר (תקנות שירות, במשקל המילה תַּכְשִׁיר), דּוּחַ (דין וחשבון, במשקל המילה לוּחַ), בָּקוּ"ם (בסיס קליטה ומיון), בִּיל"וּ (בית יעקב לכו ונלכה), נִילִ"י (נצח ישראל לא ישקר).

♦ יידוע וריבוי בראשי תיבות

כאשר ראשי התיבות הגויים כמילה, היידוע בא בראשם והריבוי בסופם (וסימן הגרשיים נשאר במקומו), כגון המנכ"ל, מנכ"לים: האג"ח, אג"חים. אם יש נטייה לנקבה – נוסף צורן נקבה: מנכ"לית, יו"רית, ח"כית.

לעומת זאת בראשי תיבות שאינם הגויים – היידוע והריבוי יכולים לבוא לידי ביטוי בשינוי הרכב האותיות של ראשי התיבות. דוגמה קיצונית היא בקיצור הצירוף בית ספר. במקרה זה נוצרה סדרה של ראשי תיבות לכל אחת מן האפשרויות: בי"ס – בית ספר; ביה"ס – בית הספר; בתי"ס – בתי ספר; בתיה"ס – בתי הספר; בשני ראשי התיבות האחרונים המילה הראשונה של הצירוף (בָּתֵּי־) מופיעה בשלמותה.

♦ איך הוגים את אותיות בכ"פ בראשי התיבות – בדגש או בלי דגש?

נראה שמשתדלים לשמור על ההגייה – הדגושה או הרפויה – של אותיות בכ"פ בצירוף המקורי. לדוגמה: עַכּוּ"ם (עובד כּוכבים ומזלות), קַפְּלָ"ד (קובַע פְּלדה), קַפָּא"פּ (קרב פָּנים אל פָּנים), מַכָּ"ם (מגלה כּיוון ומרחק). במקרים מסוימים גם בסוף מילה יבוא דגש כדי לשמר את ההגייה המקורית: שַׁבַּ"כּ (שירות הביטחון הכּללי), חַ"כּ (חבר כְּנסת), רָסַ"פּ (רב סמל פְּלוגתי).

אבל יש גם דוגמאות שבהן אין התאמה בהגיית בכ"פ בין הצירוף המלא לראשי התיבות: רַבָּ"ט (רַב־טוראי), תָּנָ"ךְ (תורה, נביאים, כְּתובים), מוֹ"פּ (מחקר וּפִיתוח).

♦ אין הוגים את השי"ן בראשי תיבות?

במקרים רבים כאשר יש שי"ן שמאלית בצירוף המקורי – היא נהגית כשי"ן ימנית בראשי התיבות. לדוגמה: מַפְחָ"שׁ (מפקדת חילות השׂדה), יָי"שׁ (יין שׂרף).

♦ הכפלת הווי"ו בראש ראשי תיבות

כאשר באה וי"ו בראש ראשי התיבות מכפילים אותה אחרי מש"ה וכל"ב: הוות"ת (הוועדה לתכנון ותקצוב).

♦ ראשי תיבות הנהגים כאותיות

יש שראשי התיבות אינם נהגים כמילה אך גם לא כצירוף המקורי במלואו. במקום שתי האפשרויות האלה קוראים את האותיות המרכיבות אותם. לדוגמה: ת"פ – תָּיו־פֵּא (תחת פיקוד), מ"כ – מֵם־כָּף (מפקד כיתה), ש"ג – שִׁין־גִּימֶל (שומר גדודי),  נ"צ – נוּן־צָדִי (נקודת ציון), ש"ב – שִׁין־בֵּית (שירות הביטחון).

נשאלנו מה המין הדקדוקי של ראשי תיבות הנהגים כאותיות. נראה שאותו הדין שנקבע לראשי התיבות הנהגים כמילה חל כאן; כלומר אין בהכרח קשר בין המין הדקדוקי של הצירוף ובין המין הדקדוקי של הקיצור. כך למשל מקובל לומר "נון־צדי מדויק" (ולא נון־צדי מדויקת).

♦ ראשי תיבות ביידוע

נשאלנו אם יש כלל ליידוע של ראשי תיבות המציינים שמות ארגונים. התמונה העולה מן השימוש היא היעדר קו אחיד בעניין זה, ויש ראשי תיבות הנוהגים ביידוע ואחרים שאינם נוהגים ביידוע כמודגם כאן:

• ביידוע: האצ"ל, הפלמ"ח, הגדנ"ע, הבקו"ם, הימ"מ, המפד"ל, השב"כ, השב"ס, הלמ"ס, התנ"ך.
• ללא יידוע: ניל"י, אמ"ן, אקו"ם, כי"ל, מפא"י, בג"ץ, ויצ"ו, נעמ"ת, מד"א, שר"פ, בל"ל, צי"ם, רפא"ל.

נזכיר כאן גם את המנהג ליידע ראשי תיבות שהם שמות של אישים, כגון הרא"ש, הרמב"ם, הרד"ק, הרמח"ל – אבל רש"י.