איור שלט שמות 'מעיין, ענת, עינת' על דלת עם כיתוב 'שמות ומשמעויות'

מעיין, עינת וענת

למילה עַיִן כמה וכמה משמעויות; הבסיסית שבהן היא כמובן 'איבר הראייה', וככל הנראה בהשאלה ממנה התפתחה המשמעות 'מעיין': מקור המים באדמה דמה לעין הלחה, מקור הדמעות.  כך לא רק בעברית, אלא גם בשפות שמיות אחרות, ובהן אכדית, ארמית וערבית, מה שמעיד על קדמות המשמעות. כמובן המילים עַיִן ומַעְיָן שוות שורש הן.

לא רק היום אלא כבר במקרא מקומות רבים נקראו על שם המעיין שבקרבתם: כך למשל עֵין גדי, עֵין גנים, עֵין דור (או עין דֹּאר) ועין רימון. ידוע על מקומות אחרים שנקראו עַיִן סתם (למשל ביהושע כא, טז). ויש גם שם מקום עֵינַיִם (בראשית לח, יד וכא) – אף שצורת הרבים של עין במשמעות 'מעיין' נבדלת בדרך כלל מצורת הרבים של עין 'איבר הראייה': עֲיָנוֹת (כבדברים ח, ז) ובנסמך עֵינוֹת (כבשמות טו, כז).

מעיין ועינת

על היופי והחשיבות של המעיינות ומימיהם – הן בעת העתיקה הן בימינו – אין צורך להכביר מילים, ולא נתמה כי המילה מעיין הייתה בימינו לשם פרטי שכיח עד מאוד. מעניין לציין שלמילה זו משמעות נוספת הקושרת אותה למשמעות הבסיסית של עין: בתהלים פז, ז נאמר "כָּל מַעְיָנַי בָּךְ" – המילה מַעיינים מתפרשת כאן כשימת עין מיוחדת או כמחשבות. מכאן הביטוי בראש מעייניו – 'בראש מחשבותיו'.

מצורת הרבים של עין עֲיָנוֹת נוצר בגזירה לאחור השם עֲיָנָה (בלי ניקוד עיינה). השם עֵינַת (שהוא גם שם קיבוץ ליד מקורות הירקון) – אפשר שיצרו אותו מצורת היחיד עין בתוספת ת' הנקבה, ואפשר שגזרוהו לאחור מצורת הנסמך עֵינוֹת.

והינה הצורה עינתי (צורת נקבה מובהקת של עין עם כינוי קניין למדבר) כבר מופיעה בתלמוד הירושלמי בסיפור על שלוש נשים שהביאו לבית המקדש את קיניהן, כלומר ציפורים לעולה, וכל אחת מהן מסבירה על שום מה היה עליה להביא קורבן. אלא שמתברר שלהסבריהן משמעות כפולה. הינה הדברים בלשון התלמוד:

שלש נשים הביאו קיניהן. אחת אומרת לעינתי, ואחת אומרת לימתי, ואחת אומרת לזיבתי. זו שאמרה לעינתי – סברין מימר שופעת כמעיין. אמ' לון בעיינה סכנת; זו שאמרה לימתי – סברין מימר שופעת כים. אמ' לון בימה סכנת; זו שאמרה לזיבתי –  סברין מימר זבה ממש. אמ' לון זאב בא ליטול את בנה (ירושלמי שקלים מח, ד).[1]

הכוהנים הבינו מדברי הנשים שהן הביאו קורבן משום שהיו זבות בצורה חריגה, אבל בכל אחד מהמקרים יש הסבר חלופי. האישה הראשונה מסבירה (או מסביר אדם אחר) שהקורבן איננו על שהיא שופעת כמעיין אלא על שניצלה מסכנה במעיין (עיינה). צורות הנקבה של עין ושל ים ניתנות כאן בפעם הראשונה, אך מתקבל הרושם שהומצאו לצורך הסיפור.

זהו מקרה מעניין של יצירת צורת נקבה מובהקת – בתוספת צורן הנקבה ־ה או ־ת – למילה עין, שהיא עצמה שם עצם ממין נקבה. מקרה דומה הוא הצורה יָדָה (גזירה לאחור מהצורה יָדוֹת, צורת ריבוי של יָד במובן 'חלק', 'מנה' או במובן 'יד של כלי') – שנוצרה בעברית החדשה בתחום המשפט, ומשמשת לציון 'חלק בירושה'.

ענת

לעומת השמות הקודמים עֲנָת הוא שם ותיק בעברית, אך בעוד שבעת החדשה הוא ניתן לבנות בלבד, לא ברור מי נשא אותו בימי קדם. במקרא נזכר רק השופט שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת (שופטים ג, לא; ה, ו). מסופר עליו שהכה שש מאות פלשתים במלמַד הבקר וכי הושיע את ישראל. האם היה ענת אבי שמגר או אימו? אנו רגילים שהדמויות במקרא מתייחסות בעיקר על אביהן, אבל יש דמויות שרק אימם נזכרת, כמו בני צרויה (יואב, אבישי ועשהאל). אומנם צפוי כי שמות המסתיימים בצורן נקבה (כמו ־ת) יינתנו לנשים, אבל מוכרים גם גברים שנשאו שמות כאלה, כמו יונה הנביא וקוהלת בן דוד.

השם ענת היה שמה של אלה כנענית חשובה, אלת המלחמה והציד, בתם של אל ואשֵׁרה ואחותם של בעל ועשתורת. כך אנו למדים משירי המיתולוגיה הכנענית שהתגלו במאה הקודמת בארכיון העתיק של העיר אוגרית (בסוריה של היום).

במקרא ידועים יישובים ששמותיהם מעידים על פולחן האלה ענת: בֵּית עֲנָת (בנחלת נפתלי), בֵּית עֲנוֹת (בנחלת יהודה) ואולי גם עֲנָתוֹת, עיר הכוהנים בנחלת בנימין ועירו של ירמיהו הנביא. לפיכך היו שהציעו כי גם בשם שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת אין בֶּן עֲנָת מצביע אלא על היישוב שממנו בא השופט, מעין קיצור של שמגר בן בית ענת. מכל מקום שורשו של השם ענת איננו מחוור.

* * *

ענת היה שם נפוץ לבנות בארץ כבר בשנות החמישים והשישים. ככל הנראה גם השם עינת החל לשמש בשנות החמישים (במקביל להקמת הקיבוץ), אך שיא השימוש בו היה בשנות השבעים. לעומת זאת השם מעיין (לבנות וגם לבנים) נכנס לשימוש מאוחר יותר, והוא הנפוץ מן השלושה בעת הזאת.

 

[1] בתלמוד הבבלי (מנחות סד ע"ב) ניתנת גרסה שונה של הסיפור. אחד ההבדלים הוא שהאישה אומרת לעונתי, ואם אין הדברים כהווייתם (כלומר מלשון עונה), מרדכי מעלה בתלמוד את האפשרות שהייתה סכנה לעינה (או לעיניה).