קבקב וכפכף
המילה המקורית מן השתיים היא המילה קַבְקַב. מקורה במילה הערבית قَبْقَاب (קַבְּקַאבּ), המשמשת במשמעות נעל עץ, כנראה בשל קול הנקישות שמשמיעה נעל זו בעת ההליכה בה.[1]
בעברית של ראשית המאה העשרים אימצו את המילה הערבית אגב סיגולה לעברית – בבי”תין רפות – באותה המשמעות:
- וראיתי את חמוקי שוקיה ואת רגליה העגולות בהתנענען על קבקבים של עץ. (הצבי, 28 במרץ 1912)
- פתאם נרתעה, כאִלו עמדו רגליה על עברי פי־פחת, נשמט קבקבהּ מעל רגלה והתגלגל בדפיקה על המדרגות. (יצחק שמי, אב ובנותיו, 1923)
- הוא [הרב המקובל והקדוש רחמים ענתבי] לא נעל נעלים אל רק נעלי עץ מסומרים (קבקבים), ובלי גרבים. (דבר, 30 ביוני 1930)
- שקט מסביב, נשמעים רק הדים של געית עגל, קריאת תרנגול, ציוץ עוף, קול הליכה חטופה ושקשוק קבקבים. (דבר, 23 באוגוסט 1934)
- ובחזקת סכנה היה להלך על הביטון באין קבקבים לרגלים, וכשרבו המתקלחים לא הספיקו הקבקבים, כי לעשות קבקבים חדשים במקלחת ישנה – אין זה מן ההגיון. (מקלחת חדשה [בקבוץ מ.], דבר, 13 בספמטבר 1935)
כמה הסברים הוצעו למילה קבקב. אברהם שטאל הציע שמקורה של המילה הערבית בשורש קבּבּ, שמובנו לעלות, לרומם (בשל הסוליה המוגבהת של הקבקבים). היה מי שראה במילה קבקב צורת הקטנה של קַב (בדרך של “אטימולוגיה עממית”).
ומניין לנו כפכף?
נראה שהמילה כפכף נוצרה משיבוש המילה קבקב – שיבוש ששילב בין הגייה לכתיב. לדוברים נוח יותר להגות את ההגה פ במקום ב בקרבת ההגה ק, ומתוך כך הפך הקבקב ל”קפקף” (כמו ההגייה ספתא במקום סבתא).[2] כך נכנסה הפ”א למילה. עם ההגייה בפ”א נתקשרה ככל הנראה המילה בתודעת דוברי העברית למילה כף (הרגל) וכך החלו לכתוב כפכף.
במכתב ל”פנת הלשון” של יצחק אבינרי בעיתון על המשמר מינואר 1945 מעיד יהושע פרישמן מתל־עמל (ניר דוד) ש”רוב החברים נוהגים לומר קבקבים, בבית רפה הנשמעת כפא (קפקפים)”.
גם לכתיב כפכפים יש מהלכים בשנות הארבעים. כך למשל בהנחיות איך להימנע מ”אכזמה של הרגל” במאמר מאת ד”ר מ’ זיידמן נכתב: “במקלחת הכללית רצוי שיהא לכל אחד זוג כפכּפים (או נעלי־רחיצה) משלו” (דבר, 22 באוגוסט 1943).
כיום הכפכף מוכר בעיקר כסנדל פשוט שרצועה אחת או רצועות דקות מחברות את חלקו הקדמי לכף הרגל.
לפי כללי הדקדוק צורת הרבים היא בדגש: קַבְקַבִּים, כַּפְכַּפִּים.
כפכף אילתי – Engyprosopon hureaui
הדג קיבל את שמו העברי בגלל היותו דג שטוח; כל בני הסדרה זכו לשמות מאותו מקור: אַנְפִּילִית, סַנְדָּל, סוּלִית. הוא תואר לראשונה מאילת ומכאן שם הלוואי שלו.
תודה לד”ר דני גולני על התצלום ועל המידע על הדג.
_________________________
[1] לפי המילון של ליין הפועל قبقب מורה על השמעת קולות, והשם قبقاب מורה על מי שמרבה להשמיע את הקולות האלה כגון גמל שנוער הרבה או אדם שמדבר הרבה.
[2] לתופעה של הגיית “קפקף” במקום קבקב או “ספתא” במקום סבתא קוראים הידמות חלקית: ההגה v הוא הגה קולי, ואילו ההגה k וההגה t הם הגאים לא קוליים. מערכת ההגייה מתכוננת לקראת הגיית ההגה הלא קולי, וכך במקום ההגה הקולי v מתקבל ההגה הלא קולי f המקביל לו. את הפ”א הסופית אפשר להסביר כהיקש לפ”א הראשונה.
