תקרית

ביום ראשון כ"ז בתמוז תשי"ב, 20 ביולי 1952, התפרסמה בעיתון דבר ידיעה על מסיבת עיתונאים שערך שר החוץ משה שרת לאחר שובו מביקור בארצות הברית. בצד הידיעה נכתב בתוך מסגרת דיווח קצר תחת הכותרת "בלשנות במשרד החוץ". וכך נאמר בו:

בסיום המסיבה הציע שר החוץ, באופן בלתי רשמי כמובן, שני מונחים עבריים חדשים. א) אנו נוהגים לומר תחולה – החוק חל וכו’. ואיך נאמר למושג ‘להפעיל את החוק שיהא חל’? על דרך רום-תרומה-תרוֹם מציע שר החוץ לקבל חול-תחולה-תחוֹל. ובכן ‘אנו תוחלים את החוק הזה מעתה’ וכו’. ב) אינצידנט – ‘תקרית’ על דרך תבנית, תפנית וכו’.

בעוד ההצעה הראשונה לא זכתה להתקבל, וכיום איש אינו משתמש בשורש תח"ל בהקשר של תחוּלה – המילה תקרית הפכה לבת בית בשפה, ודחקה לחלוטין את מילת הלעז אינצידנט שרווחה מאוד בשימוש העיתונאי באותן שנים.[1]

ברם, כעבור כשלושה שבועות שלח השר שרת מכתב למערכת ‘דבר’, ובו סיפר שקדמוהו אחרים בחידוש מילה זו. כך כתב:

לפני שבועות מספר, משקצה נפשי במלה אינצידנט שראיתיה מכערת כותרות בעיתונים, עלה בדעתי להציע למושג זה בעברית את המילה תקרית, גזורה מהשורש קר"ה ונבדלת במשמעותה מהמילה מִקְרֶה בת אותו שורש, כשם שהמילה תבנית הגזורה משורש בנה נבדלת מאחותה מִבְנֶה. חידוש זה נתפרסם בעיתונות. והנה נתבשרתי לשמחתי כי הצעה זו אינה בגדר חידוש כלל, אלא ישנה נושנה היא, ואנוכי לא ידעתי.

שרת מדווח כי פנה אליו הלל הר־שושנים, איש עיתון ‘ידיעות אחרונות’, והודיעוֹ שהוא הוא שחידש את המילה כבר בשנת 1936 בירושלים – וחידוש זה אף קיבל לימים אישור בוועדה ללשון העיתונות שליד ועד הלשון. אך עוד זה מדבר וזה בא – ממשיך שרת – עוד לפני שהספיק לפנות לעיתון ולהחזיר את זכות הראשונים להר־שושנים, הגיע אליו מכתב מאהרן אבן־חן מנתניה, ובו מעיד אבן־חן כי כבר בשנת 1931, כשעבד במחיצתו של איתמר בן אב"י במערכת העיתון ‘דאר היום’, השתמשו שם במילה ‘תקרית’ במובן זה.

שרת מסיים את מכתבו בהבעת קורת רוח על שכיוון "לדעת שוחרי ניב עברי שקדמו לי בחידוש זה", והוא מביע את תקוותו שתעמוד למילה "זכות האבות המשולשת" והיא תשתגר בפי הכלל.

ואכן, מעיון באתר ‘עיתונות יהודית היסטורית’ עולה שהשימוש במילה תקרית מתועד לראשונה בעיתונו של בן אב"י ‘דאר היום’, ואף קודם שנת 1931. למשל, בשנת 1923 הובאו בעיתון דבריו של שמואל רפאלי בטקס חנוכת בית הרב קוק בירושלים, ובהם סיפר על "תקרית מענינת" שאירעה לחובב ציון ד"ר טוביה הינדס בעלייתו ארצה.[2]

כחמש שנים קודם לכן, בשנת 1918, כבר השתמש בן אב"י במילה ‘תקרית’, במאמר שכתב לרגל הגיע אביו, אליעזר בן־יהודה, לגיל 60 (פורסם ב"ספר זכרון לאליעזר בן יהודה" [בחייו!] בעריכת ראובן בריינין בניו יורק). במאמרו כותב בן אב"י, בסגנונו המליצי, שלא לו, הבן, לפרט את הדברים הגדולים והנשגבים שעשה אביו, ואת אלה הוא משאיר "למבקר, לתולדן ולכותב דברי הימים". הוא עצמו מבקש "לצייר תמונות אחדות שתתארנה קצת מהתקריות היותר מפגיעות בחיי אבי היוצר והלוחם". בהערת שוליים הוא מסביר ש"מפגיעות" פירושו ‘דרמטיות’, וש"תקרית" היא ‘אפיזודה’.[3]

ואכן, השימושים המוקדמים במילה תקרית הם במשמע קוריוז, סיפור קצר – ולא במשמע אינצידנט, היינו סכסוך או אירוע שלילי כלשהו; אך עוד לפני שנת 1936 אנו מוצאים שימוש במילה זו בהקשר של הפגנות והתנגשויות, קרוב לשימושה של תקרית בלשוננו כיום,[4] ונמצא שאכן ‘חודשה’ מילה זו באותה משמעות שלוש פעמים, בידי שלושה שוחרי עברית שונים.

___________________________

[1] הנה למשל כותרת מעיתון חרות מ־2 בינואר 1952: "אינצידנט דיפלומטי בשדה התעופה לוד". ובמעריב ב־25 במאי 1951: "‘אינצידנט דתי’ בעיריַת ת"א".

[2]  תקציר הסיפור, למתעניינים: בדרכו לירושלים התעופף כובעו ברוח, וכשהגיע לעיר אמר לבעל המלון שבו התארח שיש לו שתי משימות: לקנות כובע ולפגוש את הרב שמואל סלנט כדי למסור לו דרישת שלום. בנו של בעל המלון התלווה אל האורח ולקח אותו אל הרב שמואל סלנט, אך הינדס חשב שזהו מוכר הכובעים, וכששאל אותו הרב ‘מהיכן אדוני’ ענה לו ברוגז: "סבא, אין זה עסקך, מכור לי כובע ודי". לאחר שהובהר לו מי העומד מולו הוא היה נבוך למדי, אך הרב הזמינו בבת שחוק להיכנס לביתו, ובא לציון גואל.

[3] התקרית הראשונה שמספר עליה בן אב"י עוסקת במטר אבנים שהושלך לעבר אב"י ובנו ליד שער יפו. כששאל איתמר את אביו מדוע ירו האנשים אבנים לעברם, ענה לו בן־יהודה: "מפני שרוצים אנו, בני, ללמדם לחיות חיי יהודים גאים… האספסוף ישאר אספסוף לעולמים. היום סקל יסקלך באבנים, ומחר פזר יפזר פרחים לרגליך – אם רק תהיה בן אדם עד סופך".
התקרית השנייה עוסקת בנסיעה הראשונה של בן אב"י אל יפו ואל הים התיכון, שבמהלכה חלה האב קשות ואף הפקיד ביד בנו בן השש את דבריו האחרונים אל האם שהייתה ביפו – אך לבסוף התאושש האב והם המשיכו בנסיעתם עד ש"נתגלו לעינינו התוהות גלי ים תכול ונפלא, ים עצום וחי". בהמשך הרשימה מסופר על כניסתו של בן־יהודה לכלא התורכי בחנוכה תרנ"ד ועל עוד מאורעות מחיי המשפחה בירושלים.

[4] ראו למשל ב’דאר היום’ מה’ בתשרי תרצ"ג, 5 באוקטובר 1932, בידיעה שכותרתה "תרצ"ב בעולם – סקירה קצרה על מאורעות השנה החולפת", מאת איתמר בן אב"י. המחבר סוקר את אירועי השנה במדינות העולם, וכותב בין השאר על המתרחש בגבול בוליביה ופרגוואי: "תקרית מפתיעה היתה זו של בוליביה ופרגואי במלחמתן הדון־קיחותית. שתי המדינות ניצות זה כבר מאה שנים על חבל הקרוי ‘שאקו’… באחד הימים לתחילת הקיץ החולף גויסו כל אזרחי פרגואי ועל אף התערבותו של חבר הלאומים החלה אותה מלחמה מוזרה הנמשכת עד היום".

 

כתב: יעקב עציון