רפיון בגדכפ"ת אחרי שווא נח

כלל ידוע בדקדוק העברי הוא שאחרי שווא נח בגדכפ"ת דגושות בדגש קל, למשל מִדְבָּר, מַהְפֵּכָה, מֶרְכָּז, כַּלְבּוֹ, מִשְׁפַּחְתִּי, נִשְׁבַּר. מדוע אפוא במילים רבות כגון מַרְבָד, צַרְכָן, מַלְכוּת, יַדְכֶם, בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח?

מתברר שהכלל הידוע אינו גורף. נמנה להלן את המקרים שבהם אין דגש קל אחרי שווא נח.

בניקוד הטברני של המקרא אנו מוצאים שמות אחדים בבגדכפ"ת רפות, בעיקר אחרי רי"ש שוואית: שַׁרְבִיט, מַרְבַדִּים, קִרְבַת־, יַרְכָתַיִם (לצד יַרְכְּתֵי־),[1] עַרְבִי.[2] אפשר שהעיצור השוטף ר' – שבהגייתו זרם האוויר נע בחופשיות – גרם לרפיון בגדכפ"ת, שבהגייתן זרם האוויר נע בחופשיות יחסית. אך יש שבגדכפ"ת באות רפות במקרא גם אחרי עיצורים אחרים – במילים האלה: שִׁכְבַת־,[3] פִּטְדָה, שָׁפְכָה, אָבְדָן,[4] יִקְבֶךָ, בִּגְדִי, מַמְתַקִּים, רִצְפָה (בימינו מַמְתַּקִּים, רִצְפָּה), כַּדְכֹד (לצד כַּדְכֹּד), יָטְבָתָה, הַבַּיְתָה (כנראה בהשפעת צורת הנפרד בַּיִת).

שמות ברפיון בגדכפ"ת אחרי שווא נח מצויים גם בעברית שלאחר המקרא: עַרְבִית, קִצְבָה (לצד קִצְבָּה), פִּרְכָה, סִרְכָה. בעברית החדשה נקבעו המונחים חֻרְפָה (הצד המושחז של להב הסכין) ועִקְבָה (סימנים שמטביעה כף הרגל) ללא דגש – שתיהן במילון למונחי טכניקה של ועד הלשון משנת תש"ו, 1946.

לצד מילים אקראיות אלה, שקשה למצוא כלל סדור לרפיון בגדכפ"ת שבהן, יש גם כמה מבנים קבועים שבהם לא בא דגש קל בבגדכפ"ת אחרי שווא נח.

משקלים

משקל פַּעְלוּת: מַלְכוּת, יַלְדוּת, עַבְדוּת במקרא; עַצְבוּת בלשון חז"ל; עַרְבוּת בעברית ימי הביניים; וסַמְכוּת בעברית החדשה.

מילים במשקל פַּעְלוּת, כגון מַלְכוּת ועַבְדוּת, קשורות למילים במשקל הסגולי, כגון מֶלֶךְ, עֶבֶד. לכאורה אפשר לטעון שמילים אלו נוצרו בתצורה הקווית (בסיס וסופית): מַלְכּ [צורת היסוד של מֶלֶךְ] + וּת; עַבְדּ + וּת, אלא שאילו כך היה – היינו מצפים לדגש קל: *מַלְכּוּת, *עַבְדּוּת. היעדר הדגש אחרי שווא נח מעיד שמדובר במשקל, משקל שדרך שיטה אין בו דגש קל אחרי שווא נח.

משקל פַּעְלָן: צַרְכָן, חַיְכָן, סַרְבָן, כַּלְבָן, צַלְבָן (על ניקוד משקל פַּעְלָן ראו כאן).

כינויים ונטיות

בגדכפ"ת באות רפות גם בכינויים החבורים לנוכחים ולנוכחות: יַלְדַּתְכֶם, בִּנְכֶם, אֶתְכֶן, אֲלַמֶּדְכֶם.

כמו כן יש צורות מקור נטוי צמודות כינויים במקרא ללא דגש קל: בְּכָתְבוֹ, בְּשָׁכְבוֹ, בְּעָזְבָם, לְשָׂרְפוֹ (לצד בְּנָגְפּוֹ, בְּאָרְבָּם). לעומת צורות אלו, כאשר אחרי השווא הנח יש שווא נע, בא דגש בבגדכפ"ת: בְּשָׁכְבְּךָ, בְּאָסְפְּכֶם.

שווא מרחף

לעניין זה מתקשרות גם הצורות בעלות 'שווא מרחף', כגון מַלְכֵי־, עִזְבוּ, עַרְפִלִּים. אומנם מקורו של שווא זה בתנועה בדומה לשווא נע, אך במהותו הוא שווא נח: הוא בא אחרי תנועה קטנה וסוגר את ההברה ונהגה כאפס תנועה. את היעדר הדגש הקל אחריו אפשר להוסיף לקבוצות שנזכרו לעיל. לצורכי הוראה נוצר המונח 'שווא מרחף' בגלל שתי תכונותיו המשותפות לשווא נע (מקורו בתנועה, אין אחריו דגש קל), אך מבחינה מדעית כאמור מדובר בשווא נח.

עוד דוגמאות להיעדר דגש קל אחרי 'שווא מרחף': כַּלְבֵי־(שמירה), עִשְׂבֵי־(תיבול), לִשְׁכוֹת־(תעסוקה), רִצְפוֹת־(עץ), עַנְפֵיהֶם, כַּנְפֵיהֶם, כִּזְבֵיהֶם (אבל כַּסְפֵּי־, נִסְכֵּי־, רִשְׁפֵּי־ לצד רִשְׁפֵי־);[5] חֶשְׁכַת־(הלילה), נִדְבַת־ (אבל בִּרְכַּת־).

* * *

על אף כל האמור לעיל דיגוש בגדכפ"ת אחרי שווא נח הוא כלל גדול בדקדוק העברי, ונקפיד עליו בכגון אלה: יִקְפֹּץ, נִשְׁבֹּר, אֶצְפֹּר, לִתְפֹּר, לִרְכֹּב, נִתְפַּס, נִגְבְּתָה, תָּקְפּוֹ, חֻרְבָּה, עֻצְבָּה, צִדְפָּה, נִקְבָּה, קִצְבָּה.

___________________________

[1] על פי החלטת האקדמיה בדקדוק, אפשר לנקד דגש בכ"ף: יַרְכָּה, יַרְכָּתַיִם לצד יַרְכָה יַרְכָתַיִם כבמקרא.

[2] גם עֲרָבִי.

[3] צורת הנפרד אינה מתועדת במקרא, ואפשר שהיא שְׁכָבָה ולא שִׁכְבָה.

[4] וגם קָרְבָן ביחזקאל מ, מג, אך בשאר ההיקרויות קָרְבָּן.

[5] ייתכן שבצורות אלה בגדכפ"ת דגושות משום שהן תוכפות לעיצורים שורקים. עוד דוגמאות: כְּאָסְפֵּי־קַיִץ (מיכה ז, א), אַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה (יהושע יב, ג ועוד בשני מקומות), צִמְדֵּי כֶרֶם (ישעיהו ה, י).