מילות היחס אל ול־

דוברי עברית רבים שמים לב שמילות היחס אל ול־ עשויות להתחלף ביניהן במשפטים רבים, אך אין החילוף מתאפשר בצורות הנטייה של מילות היחס האלה.

לדוגמה:

  1. כל הנחלים הולכים אל הים = כל הנחלים הולכים לים.
    ובנטייה: כל הנחלים הולכים אליו. (אבל המשפט "כל הנחלים הולכים לו" אינו תקין).
  2. אסור להתקרב אל המלכה = אסור להתקרב למלכה.

אסור להתקרב אליה (ולא: "אסור להתקרב לה").

לפי אילו חוקים הדוברים מכריעים בין שתי מילות היחס האלה? ואיך אפשר להסביר את החוקים האלה למי שעברית אינה שפת אימו?

ראשית כול ניתֵן את הדעת למקרים הרבים שרק מילת היחס ל־ מתאימה בהם, גם בנפרד וגם בנטייה, ואי אפשר להמירה באל:

  1. אימא קנתה לרותי בלון. היא קנתה לה בלון כחול.
  2. לא הסברת את עמדתך לילד. אתה צריך להסביר לו מדוע אתה חושב כך.
  3. השימוש בפלסטיק מזיק לסביבה. הוא מזיק לה במישורים אחדים.
  4. השתדלו לסלוח לבני משפחתכם. סלחו להם על טעויותיהם.

לפנינו אפוא שני דגמי משפט שונים:

  1. בדגם שבמשפטים א–ב מילות היחס אל ול־ מתחלפות בנפרד, ואילו בנטייה משמשת רק אל.
  2. בדגם שבמשפטים ג–ו משמשת רק מילת היחס ל־ בנפרד וגם בנטייה.

נַשווה את תפקיד שם העצם שאחרי מילת היחס המתחלפת אל/ל־ בדוגמאות א–ב לתפקיד שם העצם שאחרי מילת היחס ל־ בדוגמאות ג–ו. המכנה המשותף הוא כיווניוּת: דבר מה נעשה "לעבר" מישהו או משהו. ההבדל הוא שבקבוצה הראשונה שם העצם מציין יעד של תנועה ממשית או מטפורית, ואילו בקבוצה השנייה שם העצם מציין מישהו (או משהו) שמקבל דבר מה מוחשי או מופשט.[1]

אפשר לכנות את דגם (1) דגם יעד ואת דגם (2) דגם מקבל.

אין דגם (1) מצטמצם לפועלי תנועה – שמתבקש אחריהם ציון של יעד מוחשי. הוא מצוי גם בפעלים נוספים; לדוגמה, בפעלים נכסף, השתוקק והתגעגע מושא התשוקה הוא "יעד" מטפורי – מישהו או משהו שהרגש מכוון אליו. לכן אומרים "את מתגעגעת אליהם" וכדומה (ולא "את מתגעגעת להם").[2] כך גם פעלים שעניינם קשר, כגון 'התחבר אליו', 'התייחס אליו', וכן פועלי פנייה, כגון 'התפלל אליו'.

בדגם (2) תפקיד שם העצם המשלים את הפועל רחב עוד יותר. מלבד פועלי נתינה מובהקים אפשר למצוא בדגם זה פעלים מגוונים מאוד: לעג, בז, סלח, דאג, קיווה, קינא, סגד, נכנע ועוד. שם העצם המשלים את כל הפעלים האלה מציין מישהו או משהו ש"נהנה" או "ניזוק" מן הפעולה בהיבט כלשהו.[3]

האם תמיד אפשר להכריע אם הפועל שייך לדגם (1) ויצריך את מילת היחס אל (אליו) או שהוא שייך לדגם (2) ויצריך את מילת היחס ל־ (לו)? יש כמה פעלים שיש בהם מקום לגמישות. פעלים שמשמעותם שליחה והעברה עשויים להשתייך לשני הדגמים בגוֹנֵי משמעות שונים במקצת. אפשר לומר "אימא שלחה לך את החבילה" וגם "אימא שלחה אליך את החבילה". לפי הניסוח הראשון הגוף השני (אתה) מתפרש כמקבל החבילה, ואילו הניסוח השני מתמקד ביעד משלוח החבילה, כלומר במקום הימצאו של המקבל, לדוגמה במקום מגוריו.

* * *

קוראים שמעוניינים ללמוד על מילות היחס אל ול־ בהרחבה ואינם נרתעים ממינוח מקצועי מוזמנים לעיין במאמר שבקישור זה (התפרסם ב"דברי המפגשים השנתיים ה־29 וה־30 של החוג הישראלי לבלשנות על שם חיים רוזן", עמודים 4–21).

 

[1] אפשר לשער שבזמן קדום מאוד רק מילת היחס אל שימשה במשמעות יעד – כשם שהיא לבדה משמשת בצורות הנטייה. מאוחר יותר מילת היחס ל־ החלה גם היא לשמש במשמעות יעד לפני שם עצם, ואילו בנטייה נשתמרה מילת היחס אל בלבד. הסיבה להרחבת תפקידה של מילת היחס ל־ גם לתחומה המובהק של אל יכולה להיות סמנטית – רכיב המשמעות המשותף של כיווניות, או פונטית – העיצור ל־ המשותף לשתי מילות היחס. ואפשר גם ששני הגורמים האלה פעלו יחד.

[2] ניתוח זה מתאים לעברית החדשה, אבל אינו נכון בהכרח לרובדי העברית הקדומים יותר. לדוגמה, בשירת רבי יהודה הלוי אל הפועל נכסף מצטרפת מילת היחס ל־ בנטייה: "לְךָ נכספה נפשי מפאתי מערב" (יפה נוף).

[3] גם גבולות הדגם הזה בעברית בת ימינו אינם זהים לגבולותיו בעברית הקדומה. פועלי אמירה, לדוגמה, שייכים בלשון ימינו רק לדגם השני, כגון טלי אמרה לי (ולא "טלי אמרה אליי"); לעומת זאת במקרא הצירוף "וַיֹּאמֶר אֵלָיו" ודומיו שכיחים מאוד.