הִלְחִית

הפועל הִלְחִית פירושו 'נשם בכבדות'.

הפועל מופיע בשני מקומות בספרות חז"ל ובשניהם באותו הקשר – במשל המשווה בין כוח הסבל (הגבוה) של החמור לכוח הסבל (הנמוך) של הכלב. במדרש ההלכה ספרי דברים מתואר סירובן של אומות העולם לקבל עליהן את התורה. סירוב זה מוסבר באמצעות המשל הזה:

משל לאחד ששילח את חמורו ואת כלבו לגורן. והטעינו לחמורו לתך [מידת משקל] ולכלבו שלש סאים. והיה החמור מהלך והכלב מלחית. פרק ממנו סאה ונתנו על החמור. וכן שני וכן שלישי. אף כך ישראל – קבלו את התורה כפירושיה וכדיקדוקיה. אף אותן שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו [אומות העולם] לעמוד בהן עד שפרקום ונתנום לישראל.

המשפט "והיה החמור מהלך והכלב מלחית" כוונתו לומר שהחמור נשא את המשא (הכבד) ללא קושי, ואילו הכלב התנשם בכבדות אף על פי שמשאו היה קל בהרבה. נעיר כי לצד הגרסה 'מלחית' בחי"ת יש גם גרסאות בה"א: 'מלהית'. פועל דומה יש בארמית. בערבית משמש הפועל لَهَثَ (לַהַתַ' או לַהִתַ') באותה המשמעות: התנשם בכבדות מצמא או מעייפות.

מכיוון שהפועל נדיר כל כך, משמעותו לא הייתה נהירה, ועל כן במילונים אפשר למצוא הסברים שונים – כפי שהביא חנוך ילון בהערתו על פועל זה. למשל: "הולך כפוף ושחוח תחת משאו" (רש"י פין), "הוציא לשונו מפני לאות ועיפות ובכלל היה עיף מאד" (בן־יהודה). ואומנם בספרות העברית החדשה אפשר למצוא פה ושם שימושים בפועל זה במשמעויות אלו.

הפועל הלחית ושם הפעולה הלחתה משמשים בקרב בעלי כלבים וּוטרינרים לציון קירור הגוף של הכלב (ובעלי חיים אחרים) על ידי הגברת קצב הנשימה, פתיחת הפה והוצאת הלשון. המים שעל הלשון ובחלל הפה מתאדים וכך הגוף מתקרר (בדומה להזעה). השימוש הזה הוליד את התפיסה העממית והמוטעית כאילו שורש הפועל הלחית נגזר מן המילה לַחוּת.

הינה כמה דוגמאות לשימוש ספרותי בפועל הלחית:

• ותולה מבט בבני הלז היושב לרגליו, והמכונה מלחיתה לרגליו ככלב. (ס' יזהר, ימי צקלג, עמ' 38)
• לֹא טָסָה יוֹתֵר בְּנֶפֶשׁ מַלְחִיתָה כְּדֵי לְהִפָּרֵם אֶל אֲפֵלַת שְׂעָרְךָ. (אגי משעול, מבחר וחדשים, עמ' 122)
• אנשים התהלכו בחום היום מתחת לשמים הקופחים, מלחיתים ככלבים. (יהודית רותם, קריעה, עמ' 237)
• ושניהם, מיכאל והכלב, מתנשפים מלחיתים כמו צמאים. (עמוס עוז, אותו הים, עמ' 121)