איברים זוגיים שאינם בצורת הזוגי

מדוע אומרים ברכיים בצורת הזוגי, אבל מרפקים בצורת רבים?

צורות הזוגי הן שרידים של מערכת משולשת של קטגוריית המספר: יחיד, זוגי ורבים. במילים המציינות יחידות זמן ומספרים עדיין אפשר למצוא את המערכת המשולשת, כגון יוֹם–יוֹמַיִם–יָמִים; פַּעַם–פַּעֲמַיִם–פְּעָמִים, מֵאָה–מָאתַיִם–מֵאוֹת (ובלשון המקרא גם יחידות מידה, כגון אַמָּה–אַמָּתַיִם–אַמּוֹת). אבל שלא כבערבית ברוב שמות העצם בעברית נשארו צורות היחיד והרבים, ואילו צורת הזוגי נעלמה לחלוטין.

קטגוריית הזוגי שייכת אפוא לרובד הקדום של השפה. לא ייפלא אפוא שהיא השתמרה בשמות איברי הגוף (הזוגיים) – שהרי שמות המציינים איברי גוף הם ממילות היסוד בכל שפה, כלומר נוצרו בשלבים הראשונים שלה. וכך אפשר למצוא במקרא ובעקבותיו בכל רובדי הלשון את הצורות עיניים, אוזניים, שפתיים, ידיים, רגליים, שדיים, ירכיים, שוקיים ועוד ועוד. כבר במקרא צורות הזוגי הללו משמשות לא רק לציון זוג אלא גם לציון רבים, וראו על כך בהרחבה כאן.

בלשון חז"ל השימוש בזוגי הולך ומתמעט. למשל אין אומרים 'פעמַיים' או 'יומיים' כמו במקרא אלא 'שתי פעמִים', 'שני ימים'. עם זאת גם בה מוצאים צורות זוגי של איברי גוף, אף כאלה שאינן מתועדות במקרא.

ואולם גם במקרא יש שמות של איברים זוגיים שאין להם צורת זוגי או צורת ריבוי זוגי, בייחוד שמות שסיומת הריבוי שלהם ־וֹת. כך במקרא נמצא הריבוי הרגיל זרועות. עוד אנו מוצאים את "גַּבֹּת עֵינָיו" (ויקרא יד, ט) ואת צורת הרבים הרגילה כליות (למשל בצירוף "שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת"). בספרות שלאחר המקרא יש רַקּוֹת, שְׁכָמוֹת, שְׁחָלוֹת.

בעניין זה מעניינת המילה כַּף: צורת הרבים כפות מתועדת במקרא בצירופים 'כפות ידיים' ו'כפות רגליים' ('כפות' היא גם צורת הרבים של כף במשמעות כלי). לצידה משמשת צורת הזוגי כפיים. בימינו נשתמרה צורה זו בצירופים כבולים: 'יְגיע כפיים' (חגי א, יא), 'נשא אותו על כפיים' (על פי "עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ", תהלים צא, יב), וכמובן 'מחיאות כפיים' (ובקיצור "כפיים").

עוד שמות איברים שאין להם צורת זוגי:

  • מַרְפֵּק–מַרְפְּקִים: מקור המילה בלשון המשנה, ובלשון חז"ל לא מזדמנת צורת רבים.
  • אֶשֶׁךְ–אֲשָׁכִים: המילה מופיעה במקרא פעם אחת בצורת יחיד. בכתבי היד של ספרות חז"ל יש ניקודים המעידים על צורת זוגי (אֶשְׁכָּיו ולא אֲשָׁכָיו), ובספרות מאוחרת יותר נמצא הכתיב 'אשכיים'. בעקבות זה קבע ועד הלשון את צורת הזוגי אֶשְׁכַּיִם, ואולם בלשון הרגילה בימינו משמש הריבוי הרגיל אֲשָׁכִים, והאקדמיה אימצה צורה זו.
  • עָקֵב – במקרא לא הזדמנה צורת הרבים בנפרד. בנטייה יש צורות היכולות להעיד על זוגי – עִקְבֵי, עֲקֵבָיִךְ, אך גם עִקְּבוֹתֶיךָ. מכל מקום אין למילה זו מסורת של צורת זוגי.

מאידך גיסא יש כמה שמות איברים שצורת הריבוי הזוגי שלהם מזדמנת רק בספרות שלאחר המקרא. הינה כמה דוגמאות: קרסוליים (קרסולַיִם במשנה חולין ג, ז לפי כתב יד קאופמן, במקרא יש רק קַרְסֻלָּי, שיכולה להיגזר הן מצורת זוגי הן מצורת רבים); נחיריים (במקרא יש נְִחִירָיו), כתפיים (במקרא צורות הרבים באות רק בנטייה). מעניינת הצורה צדעיים – המילה צֶדַע (רקה) עולה רק בספרות חז"ל – גם בצורת הרבים צְדָעִים, וככל הנראה בימי הביניים נוצרה צורת הריבוי הזוגי צְדָעַיִם.

בכמה איברים משמשת צורת הריבוי הזוגי, אף שאין מדובר באיברים זוגיים: כך היא צורת הריבוי הזוגי שיניים – נראה שצורת הזוגי משקפת את שתי מערכות השיניים – העליונה והתחתונה. את צורת הזוגי ציפורניים אפשר לקשור לעובדה שהציפורניים מצויות באיברים זוגיים – בידיים וברגליים. עם זאת אצבע שגם היא נמצאת בידיים וברגליים קיבלה את הריבוי הרגיל 'אצבעות'. דוגמאות נוספות הן קרביים (במקרא רק ביחיד) ומעיים (במקרא רק בצורות נוטות).