איור חסה וסכין על קרש חיתוך עם כיתוב "לְקַנֵּב"

קינוב, קניבה, קנובֶת

קינוב או קניבה פירושם הסרת העלים הפגומים מירקות כגון חסה וכרוב.

מקור הפועל קִנֵּב או קָנַב בלשון חז"ל. הפעולה מופיעה בשני הקשרים:

  • חיתוך קצות הקנים בסלים קלועים – "הסלים של עץ משיחסום ויקנב" (כלים טז, ב).
  • הכנת ירק לאכילה – "ומקנֵיב את הירק" (ספרא אחרי מות ה, ב), "יום הכיפורים שחל להיות בחול מותר בקניבת ירק… מפני אגמת נפש" (בבלי שבת קיד ע"ב; כלומר מותר עוד לפני גמר הצום להכין את הירק לקראת אכילתו).

בהקשר של הכנת ירקות למאכל הדעה המקובלת היא שמדובר בחיתוך העלים המקולקלים והסרתם (בדומה לאחת מהוראות הפועל قنب [קַנַבּ] בערבית). הרמב"ם הציע את הפירוש הזה: "ומה הוא הקִנוב? שיסיר את העלים המעופשות (!) ויקצץ השאר ויתקן אותו לאכילה" (הלכות שביתת עשור א, ג)[1]

העלים המקולקלים והמלוכלכים המוסָרים מן הירק נקראים בלשון חז"ל קְנֹבֶת (קנובת) – מילה השקולה במשקלן של מילים אחרות המציינות שיירים, כגון נסורת, פסולת.

במונחי האקדמיה נוצלו המילים מן השורש הזה לתחומים נוספים:
במונחי רצענות (סנדלרות) משנת תרפ"א (1921) הפועל קַנֵּב – "חתוך שְׂפות הגלדה לישרה", והכלי למלאכה זו הוא מַקְנֵב. במונחי אריגה משנת תש"ז (1947) מציין הפועל קִנֵּב הסרת קשרים וגושים מן הבד. גם במונחים משנים מאוחרות יותר נקבעו מונחים מן השורש הזה. כך למשל קְנֹבֶת במילון למונחי יציקה משנת תשל"ב (1972) היא "היותרת הטעונה סילוק", ובמונחי תכנון מרחבי משנת תשמ"ה (1985) קִנּוּב הוא "הסרה של אלמנטים מבניין שהם סכנה או מכשול לגישה או לראייה".

_____________________

[1] לפי דעה אחרת קינוב הוא הדחה וניקוי של העלים (ראו ש' ליברמן, תוספתא כפשוטה, חלק ג – סדר מועד, עמ' 199).