הניד ראש, נד בראשו – לשלילה?

אנחנו נשאלים הרבה אם יש ביטוי לציון תנועת הראש המסמנת "לא" – כלומר הסבת הראש מצד לצד. תשובתנו היא שאין ביטוי מדויק לתנועה זו. לעומת זאת יש לעברית פתרון נאה לתנועת הראש להבעת "כן" – הפועל הִנְהֵן הגזור מן המילה הֵן במשמע 'כן'.[1]

במקרא תנועת הראש מתוארת בביטויים הניד בראשו ומְנוֹד רֹאשׁ וכנראה אף בפועל נָד לעצמו, אלא שכל אלה משמשים להבעת רחמים או לעג כלפי הסובלים מצרה. לדוגמה:

לָשׂוּם אַרְצָם לְשַׁמָּה שְׁרִיקֹת עוֹלָם, כֹּל עוֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיָנִיד בְּרֹאשׁוֹ (ירמיהו יח, טז)
תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד רֹאשׁ בַּלְאֻמִּים (תהלים מד, טו)
אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ (ירמיהו כב, י).

בעברית שלאחר המקרא אפשר למצוא גם את הצירוף נד בראשו באותה המשמעות:

על רבי אלעזר בן דמה ינוד ראשינו, שנהרג על מצות תפלין (מתוך סליחה על עשרת הרוגי מלכות)

השימוש בביטויים אלו להבעת רחמים הוא הרגיל בספרות העברית לדורותיה, ואפשר למצוא אותו גם בספרות העברית החדשה. למשל:

והוגא הביט אליו בחמלה ובמנוד ראש. (מאפו, עיט צבוע, 1861)
ואמא מנידה עלי ראש – מאמינה היא לכל דבריו של אבא ומצטערת מאד. (ש' בן־ציון, נפש רצוצה, 1902)
[שייקספיר] עשה במזמה ובבלי דעת את שיילוק היהודי לשואף דם ונקם, הרי נשחק וננוד בראשנו ל"ראש־של־גוי" זה, שלא יכול להשיג […] כמה נקיים היהודים מדם (ברנר, הערכת עצמנו בשלושת הכרכים, 1914)
חוה […] שתקה ורק נדה בראשה בעצב כשסיפרה הננסת שעוד באותו יום הובילו אותם כצאן לטבח לקפריסין. (חיים באר, עת הזמיר, 1987)

קרוב לוודאי שהסופרים העבריים של המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים התכוונו בתיאוריהם להטיית הראש מצד לצד – תנועה המלוּוה לרוב באחיזת הפנים בשתי כפות הידיים – ומביעה צער ואכזבה, ובבחירת הביטויים הלכו בעקבות המקורות. תנועת הראש המביעה שלילה שונה במקצת: היא נעשית בהסבת הראש מצד אל צד (על ציר הצוואר). את שתי התנועות האלה מביעות כמה מלשונות אירופה בפועל אחד: בגרמנית – schüttlen, באנגלית – to shake ('לנענע') וברוסית – качать ('לנדנד'). לא פלא אפוא שהצירופים שבמקורם ציינו הבעת צער בתנועת הראש החלו לשמש להבעת שלילה בתנועת הראש, ושימוש זה נפוץ כיום בספרות העברית.

עם זאת כדי לתאר במדויק את תנועת הראש להבעת 'לא' נוהגים לנקוט לשון מפורשת, כגון 'הניד את ראשו לשלילה', 'נדה בראשה לסירוב', 'נענע ראשו מצד לצד בחוסר הסכמה'. לעיתים אין צורך בתוספות המפרשות – כאשר ההקשר מבהיר באיזו תנועה מדובר.

לבסוף נציין שאותם הביטויים עצמם משמשים גם להבעות אחרות שנעשות בהנעת הראש, כגון 'הניד בראשו לשלום', 'הנידה ראשה בתמיהה', 'בירכה אותו במנוד ראש'.

_________________________

[1] בתלמוד הבבלי משמש במובן הזה הצירוף 'ניענע (ב)ראשו', כגון "אמרתי לו: רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך… ונענע לי ראשו" (ברכות ז ע"א). ניענוע הראש משמש להבעת התרצות והסכמה (ברכות ג ע"א; ז ע"א; מועד קטן כז ע"ב) או הכנעה (יבמות קכא ע"א).