איור ילד וילדה מחזיקים ידיים עם כיתוב "איזה ילד, איזו ילדה, אילו ילדים נחמדים"

איזה, איזו, אילו

המילה איזה מורכבת ממילת השאלה אֵי וממילת הרמז זֶה. בספרי המקרא המאוחרים אפשר למצוא את הצירוף הזה במשמעות המוכרת כיום – 'מי הוא', 'מה הוא' – אבל לא במילה אחת אלא בשתי מילים: "אֵי זֶה יִכְשָׁר – הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים" (קהלת יא, ו), "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ… מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן" (אסתר ז, ה).[1]

גם בכתבי  היד של המשנה עדיין מצוי הכתיב בשתי מילים, כגון "אי־זה הוא חכם, הלמד מכל אדם" (אבות ד, א), "אי־זו היא מידה גסה" (דמאי ב, ה). בהמשך השתרש הכתיב במילה אחת.

בלשון חז"ל משמשות שלוש צורות: אִיזֶה לזכר, אֵיזוֹ לנקבה (ולפעמים גם איזֹה), אֵילוּ לרבים (גם בכתיב אֵלוּ – כנראה ללא הבחנה של ממש מכינוי הרמז לרבים אֵלּוּ).

המילים הללו משמשות למן לשון חז"ל ועד היום לא רק בתפקיד של מילות שאלה, אלא גם במשמעות סתמית – 'כלשהו', 'דבר־מה' (וכהגדרת מנחם צבי קדרי 'תוחם סתמי'). לדוגמה: "יביא איזה שירצה" (משנה מנחות יג, א), "המתקן כלי באיזה דבר שתוקן" (רמב"ם, משנה תורה).

בעברית החדשה 'איזה' וחברותיה משמשות גם להבעת התפעלות והשתוממות – "איזה יום שמח לי היום" ולהבדיל "איזה אסון נורא". בכך הן מצטרפות למילות שאלה אחרות באותו התפקיד: "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה" (בראשית כח, יז), "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" (במדבר כד, ה), "אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" (שמואל ב א, יט), "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם" (איכה א, א), "כמה גדולים דברי חכמים" (תוספתא שבת).

כבר בלשון חז"ל ובעיקר בלשון ימי הביניים אפשר למצוא שימוש במילים האלה ללא הקפדה על התאמה במין ובמספר. למשל: "דברי הרב ודברי התלמיד – איזה מהן נשמעין" (בבלי סנהדרין כט ע"א); "איזו מים כשרים ואיזו פסולים לנטילה" (שולחן ערוך). חוסר ההקפדה הזה נמשך גם בימינו, וכך אפשר לשמוע "כמו איזה שני משוגעים" או "באיזה שנה עברית אנחנו".

בלשון מוקפדת נבחין בין שלוש הצורות לפי מין ומספר: איזה לזכר, איזו לנקבה, ואילו (ביו"ד) לרבים ולרבות – בכל השימושים. המהדרים יקפידו להטעים את שלוש המילים הללו במלרע: איזה, איזו, אילו.

__________________________

[1] במקומות אחרים נראה שמדובר בשאלה על מקום, כלומר 'אי זה' פירושו 'איפה' (שהרי זה מובנה הבסיסי של המילית אֵי): "וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת שְׁמוּאֵל בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא לִי אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה" (שמואל א ט, יח); "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי" (ישעיהו סו, א); "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה" (איוב כח, יב).