אין מזל קַשָּת לישראל

מן העבודה במילון ההיסטורי

שם המזל המשויך לחודש כסלו נהגה כיום בדרך כלל קַשָּׁת, כשם האיש היורה בקֶשֶׁת, ואולם במקורותינו הקדומים נקרא מזל זה דווקא קֶשֶׁת, כְּשם כלי הירייה עצמו.

בכתובת פסיפס שנמצאה בבית הכנסת בעין גדי נמנים כל המזלות כסדרם, ושם המזל קשת בא שָׁם בכתיב "קישת", המעיד על תנועת e בראש המילה. כך גם בשמות חודשים אחרים באותה כתובת: "אילול", "כסליו", "טבית". הכתובת מתוארכת לשלהי התקופה הביזנטית, ופרופ' בנימין מזר שיער שנכתבה בין השנים 614 ו־636 לסה"נ.[1]

בתקופה קרובה לזו שבה נכתבה כתובת עין גדי פעל הפייטן הנודע ר' אלעזר בירבי קליר, וגם מפיוטיו אנו למדים ששם המזל נהגה קֶשֶׁת ולא קַשָּׁת. בפיוט שכתב ל'שבת תקופות',[2] הוא מתייחס בין השאר לחשבונות חלוּת התקופה ומזכיר את שמות המזלות:

גָּשָׁה [= ניגשה] לְטָלֶה לַאֲרִי וּלְקֶשֶׁת,
בְּאַרְבַּעַת רִבְעֵי יוֹם מִתְבַּקֶּשֶׁת,
בָּם לְסַרְטָן וְעַקְרָב וְדָגִים נִגֶּשֶׁת,
בְּאַחַת וּמֶחְצָה מִתְרַגֶּשֶׁת.

חריזת הטורים מלמדת ששם המזל נהגה קֶשֶׁת ולא קַשָּׁת (ויושם לב לחריזה העשירה, הכוללת עיצור משותף נוסף על ההברה המסיימת את המילה: בשני הטורים הראשונים – קֶשֶׁת; בשני הטורים האחרונים – גֶשֶׁת).

עדות נוספת להגיית המילה באה בפיוט 'קידוש ירחים' לחודש כסלו:[3]

כִּסְלֵו – הַנָּמֵר* בּוֹ קֻלַּע מִקֶּשֶׁת,
וְלִגְיוֹנוֹת חֲיָלוֹתָיו מְעֻקֶּשֶׁת,
זִהוּר חָמֵשׁ בְּרָכוֹת** דּוֹרֶשֶׁת,
חֻשַּׁב לְשַׁמְּשׁוֹ מַזַּל קֶשֶׁת.

*הנמר – כינוי ליוונים, שהוכו בידי החשמונאים בחודש כסלו.
**חמש ברכות – כנראה ברכות חג החנוכה (שלוש ברכות ההדלקה ביום הראשון, וברכות ההדלקה בשאר הימים או שתי ברכות ההלל שבתפילה).

אף מפיוט זה עולה בבירור שהמזל שאנו מדברים בו נתכנה בפי הפייטן קֶשֶׁת ולא קַשָּׁת.

עדות מעניינת נוספת נמצאת בברכת מזון מפויטת לחתונה שנמצאה בגניזת קהיר. בברכה זו בכל טור שני במחרוזת מבורך החתן בנוסחה קבועה לפי מזל החודש שבו נולד. כך למשל מאחלת המחרוזת המיועדת לחתן בן מזל תאומים:[4]

הוֹדָךְ חָתָן לֹא יִכְבֶּה וְלֹא יַדְמִים,
אִם נוֹלַדְתָּ בְּמַזַּל תְּאוֹמִים,
וּבַכַּלָּה יְוַעֶדְכֶם וְתִהְיוּ מֻנְעָמִים,
לָשֶׁבֶת בְּבֵית ה' לְאֹרֶך יָמִים.

המחרוזת המכוונת למזל קשת אומנם קטועה ומשובשת בכתב היד, אך גם ממנה עולה שהמזל נקרא קֶשֶׁת:

[…] חָתָן לְבַל תְּהִי מְעַקֶּשֶׁת
אִם נוֹלַדְתָּ בְּמַזַּל קֶשֶׁת
ובכלה [….] עֶשֶׁת
וְשֹנְאֶיךָ יִלְבְּשׁוּ בֹּשֶׁת.

מחרוזות הפיוט חותמות בשברי פסוקים (או בעיבודי פסוקים), והחתימה בפסוק "שֹׂנְאֶיךָ יִלְבְּשׁוּ בֹשֶׁת" (איוב ח, כב) מלמדת על הגיית שם המזל.

כיום, כאמור, רגילים לקרוא למזל כסלו בְּשם היורה בקשת בעקבות שמו הלועזי של המזל (sagittarius בלטינית), אך כפי שהודגם – במקורותינו הקדומים המזל מכונה בשם הכלי. נעיר כי גם במזלו של חודש שבט, דלי, השם הלועזי מציין את עושה הפעולה, נושא הדלי (aquārius בלטינית), ואילו בעברית שם המזל הוא הדלי עצמו ולא הדולֶה.

***

אשר לקַשָּׁת, ניתן לכאורה להביא ראיה לסתור מפיוטו של ר' שלמה אבן גבירול 'כתר מלכות', שבו הפייטן מונה בין השאר את המזלות ומתייחס דווקא ליורה בקשת:

מִי יֵדַע הֲלִיכוֹתֶיךָ, בַּעֲשׂוֹתְךָ לְשִׁבְעָה כּוֹכְבֵי לֶכֶת הֵיכָלוֹת / בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַזָּלוֹת?
וְעַל טָלֶה וְשׁוֹר אָצַלְתָּ כֹחֲךָ בְּהִתְיַחֲדָם / וְהַשְּׁלִישִׁי תְּאוֹמִים כִּשְׁנֵי אַחִים בְּהִתְאַחֲדָם / "וּדְמוּת פְנֵיהֶם פְנֵי אָדָם".
וְלָרְבִיעִי וְהוּא סַרְטָן גַּם לָאַרְיֵה נָתַתָּ מֵהוֹדְךָ עָלָיו / "וְלַאֲחוֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו".
וְכֵן לַמֹּאזְנַיִם וְלָעַקְרָב אֲשֶׁר בְּצִדּוֹ הוּשָׁת, / וְהַתְּשִׁיעִי הַנִּבְרָא בְּצוּרַת גִּבּוֹר כֹּחוֹ לֹא נָשָׁת / "וַיְהִי רוֹבֶה קַשָּׁת".
וְכֵן נִבְרָא גְּדִי וּדְלִי בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל / וּלְבַדּוֹ הַמַּזָּל הָאַחֲרוֹן – "וַיְמַן יְיָ דָּג גָּדוֹל".

ברם כפי שניתן לראות – בסופי הטורים שיבץ רשב"ג חתימות מקראיות כמליצה, ולכן נטל את הצירוף הנאמר על ישמעאל בספר בראשית, "ויהי רובה קשת", כצורתו – ואין ללמוד מכך על שם המזל עצמו. אף מזל דגים נזכר כאן באמצעות הפסוק מספר יונה "וימן ה' דג גדול", וּודאי שאין כוונה לכנותו מזל דג. אומנם בהחלט אפשר שרשב"ג הושפע משמו הלועזי של המזל או מהתיאורים הגרפיים המוכרים של המזל, שבהם נראה היורה בקשת, ולכן חרז את טורו בקַשָּׁת.

כתב יעקב עציון
תודה לאהרן גליק על סיועו

_____________________________

[1] ראו במאמרו "כתובת על רצפת בית הכנסת בעין גדי: סקירה מוקדמת", תרביץ מ (תשל"א), עמ' 23.

[2] כנראה השבת שבה ציינו את חילופי ארבע תקופות השנה. ראו דיון בעניין זה אצל שולמית אליצור, פיוטי רבי פינחס הכהן, ירושלים תשס"ד, עמ' 62.

[3] ראו עזרא פליישר, "ייעודם הליטורגי של פיוטי קידוש ירחים", תרביץ מב (תשל"ג), עמ' 361. הפיוט נמצא בגניזת קהיר בכתב ידו של ישועה החבר בירבי נתן, שחי בעזה בראשית המאה הי"א.

[4] ראו אבי שמידמן, ברכות המזון המפויטות מן הגניזה הקהירית, אוניברסיטת בר־אילן תשס"ט, פיוט קפח.