טעה ותעה

בעברית בת ימינו יש הבחנה ברורה למדי בין הפועל טָעָה לפועל תָּעָה:
– טָעָה בטי"ת פירושו 'שָׁגָה', 'עשה דבר בצורה לא נכונה' או 'חשב דבר לא נכון'. למשל: טעה בחישוב, טעה בשיקול הדעת.
– תָּעָה בתי"ו פירושו 'שוטט', 'הלך בלא מטרה' וכן 'הלך אנה ואנה ולא מצא את מבוקשו'. למשל: תעה במדבר, תעה בדרך. בהשאלה אדם תועה הוא אדם נבוך ומבולבל.

ההבחנה בין טעה לתעה מושתתת במידה רבה על המצוי בלשון המקורות, אם כי מבחינה היסטורית המצב מסובך קצת יותר.

פעלים מן השורש תע"י (תע"ה) רווחים בתנ"ך, ואכן אפשר למוצאם בהקשרים של שוטטות ואיבוד הדרך: על הָגָר שגורשה מבית אברהם נאמר "וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע" (בראשית כא, יד), על יוסף שחיפש את אחיו בשכם נאמר "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה" (שם לז, טו) ועוד. לצד אלו יש שימושים מושאלים שעניינם בלבול ומבוכה כגון "וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ" (ישעיהו כח, ז) או סטייה מדרך הישר כגון "לְמַעַן לֹא יִתְעוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרַי" (יחזקאל יד, יא), "אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל" (משלי כא, טז).

פועל מן השורש טע"י (טע"ה) מתועד בתנ"ך פעם אחת בלבד (יחזקאל יג, י), ואילו בספרות חז"ל פעלים משורש זה רגילים לגמרי. לרוב הם משמשים כבלשון ימינו לציון שגיאה, מעשה לא נכון או מחשבה לא נכונה, כגון "מי שטעה וקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי…" (משנה נזיר ה, ג). פעלים מן השורש תע"י נדירים יותר בספרות זו.

הבדל המשמעות בין טע"י לתע"י בספרות חז"ל אינו מוחלט, ואף אפשר למצוא חילופי גרסאות ביניהם. יש שפועלי טע"י משמשים כפועלי השורש המקראי תע"י לציון שוטטות ואובדן דרך פיזי, לדוגמה: "חבירו שטעה – תופסו בידו ומפסגו [מפלס לו דרך בינות לענפים] בשדות וכרמים עד שמגיע לעיר או לדרך" (תוספתא בבא מציעא ב, כח; אך בכתב יד ארפורט "שתעה"). עוד אפשר למצוא בכתבי יד את הכתיב תעה במקום טעה לציון שגיאה, כגון בגרסת כתב יד קאופמן למשנה "ואם תעו בדבר – סופרי דיינין מזכירין אותו" (סנהדרין ה, ה) או בגרסת כתב יד אוקספורד לתלמוד הבבלי "כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא תועה" (ברכות מז ע"א).

חילופים אלו בין טעה לתעה אינם מפתיעים, שכן ככל הנראה מדובר באותו השורש. על כך כבר כתב רד"ק בספר השרשים: "וענין תעה הכתוב בתי"ו וטעה בטי"ת ענין אחד הם, כי הם ממוצא אחד" (כלומר ת ו־ט הם הגיים קרובים – וכידוע לימים הם הזדהו).

צורת השורש תע"י מיוחדת לעברית, ואילו המקבילה טע"י מוכרת מכל ניבי הארמית ומלשונות שמיות מזרחיות נוספות. קשה לדעת איזו צורה של השורש הזה מקורית יותר, אך יש מי שהציע שבארמית ובלשונות אחרות חל מעבר לטע"י ב־ט בהשפעת העיצור הגרוני התוכף ע. כך או כך המעבר מן השורש המקראי תע"י אל השורש טע"י בלשון חז"ל התרחש בהשפעת השפה השלטת באותה התקופה – הארמית.

ומה בדבר הבדל המשמעות? אחד ממעתקי המשמעות הנפוצים ביותר בשפה האנושית הוא המעבר מן המוחשי אל המופשט. על כן סביר להניח שמשמעות השיטוט ואיבוד הדרך היא המשמעות המקורית של השורש תע"י / טע"י, וממנה נוצרה המשמעות המופשטת 'שגיאה' (מעין 'איבוד דרך' מחשבתי). משמעות מושאלת זו נעשתה עיקר בארמית, וכך נוצר הבדל המשמעות המוכר לנו בין פועלי תע"י שירשנו מן המקרא שעניינם בעיקר שוטטות פיזית ובין פועלי טע"י שירשנו מלשון חז"ל (על פי הארמית) שעניינם שגיאה. כך נוצר בידול בעברית החדשה בין תעה בדרך במשמע 'שוטט ללא מטרה' ואף 'לא מצא את דרכו' ובין טעה בדרך במשמע 'בחר בדרך לא נכונה'.

טעה שעניינו שכח

חוקרי הלשון והתלמוד עמדו על משמעות נוספת ונדירה יותר של השורש טע"י בספרות חז"ל – שִׁכחה והיעלמות. משמעות זו מוכרת מן הארמית השומרונית, וככל הנראה גם היא התגלגלה מן המשמעות המוחשית של איבוד הדרך. חוקר הלשון יחזקאל קוטשר הדגים זאת מקטע ממדרש ויקרא רבה (יג, א) שבו הפועל טָעָה מקביל בשימושו לפועל שָׁכַח:

בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה ממנו הלכה […] כיון שכעס שכח לומר להם הלכות שבת […] הוציא כרוז לכל המחנה ואמר אני טעיתי את ההלכה ואהרן אחי בא ולמד לי.

המשמעות הזאת של השורש טע"י היא העומדת כנראה גם בבסיס הצירוף 'אבן הטועים' (משנה תענית ג, ח; אך בתלמוד 'אבן הטוען') – מקום שהכריזו בו על אבדות ומציאות. על פי הבנה זו "טועים" הם 'אוֹבדים', שכוּחים' (כלומר החפצים שאבדו), או שהם 'מאבדים', שוכחים' (כלומר  האנשים שאיבדו את החפצים).