מברשת צבע צובעת את הכיתוב צבע או צבעי?

צַבָּע או צַבָּעִי?

רבים מתלבטים בשמו של בעל המקצוע העובד בצביעה.

צורת השם התקנית היא צַבָּע – על משקל נַגָּר, טַבָּח, סַפָּר, דַּיָּל, זַמָּר ועוד. שמו של בעל המקצוע הזה רווח למדי בספרות חז"ל, כגון בדברי המשנה "הצבע צובע לעצמו" (שביעית ז, ג).

ההגיות הרווחות "צַבַּעי" ו"צַבָּעִי" שגויות. הן נוצרו אצל דוברים שאינם הוגים את העיצור עי"ן – בהשפעת שמות בעלי מקצוע כגון בַּנַּאי ויַמַּאי (הנהגים לעיתים בטעות "בַּנָּאִי" ו"יַמָּאִי"). שיבוש דומה הנשמע לפעמים הוא "קלעי", וגם כאן הצורה התקנית היא קַלָּע.

הערה:
שמות של בעלי מקצוע או תכונה בסיומת ־ַאי משמשים בלשוננו למן ספרות חז"ל. שמות אלו שייכים במקורם לגזרת ל"י, למשל: בַּנַּאי מן בנ"י, בַּדַּאי מן בד"י, זַכַּאי מן זכ"י. בכל אלו היו"ד שורשית, והאל"ף נוספה כאם קריאה (לימים נעשה הרכיב ־ַאי סיומת עצמאית כמוסבר כאן). ואולם כבר בספרות חז"ל מצוי גם התואר קַנַּאי אשר אינו שייך לגזרת ל"י אלא לגזרת ל"א – כלומר שורשו הוא קנ"א ולא קנ"י. קַנַּאי, המחליף בספרות חז"ל את קַנָּא המקראי ("אֵל קַנָּא"), נוצר בהשפעת השמות מגזרת ל"י, מכיוון שהאל"ף השורשית לא נהגתה. במילים אחרות: התואר קַנַּאי נוצר בדיוק באותו התהליך שבו נוצר ה"צבעי" בעברית החדשה אצל דוברים שאינם הוגים את העיצור עי"ן. ואולם אין דין ע כדין א: בדקדוק העברי ע היא תמיד עיצור, ואילו א – פעמים עיצור ופעמים אם קריאה. לכן שלא כצורה "צבעי", הצורה קַנַּאי תקנית, וכמוה גם כַּלַּאי (מן השורש כל"א) – דרגה בשירות בתי הסוהר.

מן המדור 'לשוננו לעם' בעיתון הארץ, כ"ג בניסן תרצ"ה (26 באפריל 1935):

tzaba