מִלָּה בְּסֶלַע
בלשוננו היום מקובל ש'מילה' היא יחידת הלשון העצמאית הקטנה ביותר. מובן זה של 'מילה' מוכר בעברית למן ימי הביניים, אך קודם לכן – בתנ"ך ובספרות חז"ל – 'מילה' שימשה במשמע 'דיבור', 'דברים שנאמרים'. למשל: "שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ מִלָּתִי" (איוב כא, ב), "רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי" (שמואל ב כג, ב). משמעות זו נשתמרה בעברית החדשה בהתבטאויות כגון 'מילה שלו זו מילה' (כלומר הוא עומד בדיבורו).
על רקע זה נוכל להבין את המימרה מן התלמוד הבבלי: "מילה בסלע, משתוקא בִּתְרֵין" (מגילה יח ע"א) – כלומר 'דיבור בסלע, שתיקה בשתיים'. סֶלַע – שמו של מטבע עתיק אשר נהג בארץ בתקופת חז"ל, ושוויו היה ארבעה דינרים ('סלע' במשמעות זו בלשון נקבה). לפנינו אפוא מימרה בשבח השתיקה: אם ערכו הכספי של דיבור הוא סלע, ערכה של השתיקה הוא שתי סלעים. פתגם דומה מתועד בלשוננו למן הספרות הרבנית, ומקורו כנראה בערבית: "אם דיבור שווה כסף שתיקה שווה זהב".
אצל דוברים רבים בני ימינו נשתכח חלקה השני של המימרה "משתוקא בתרי" (או בנוסח "שתיקה בתרי"), והביטוי הועמד על חלקו הראשון "מילה בסלע" ואף התרחב ל"כל מילה בסלע". כך קיבל הביטוי משמעות כמעט הפוכה: דברים נכוחים שלכל מילה בהם ערך רב. בהיעדר חלקה השני של המימרה חלו שינויים בהבנת החלק הראשון: 'מילה' מתפרשת כבלשון ימינו (יחידת לשון קטנה), והמילה 'סלע' אינה מציינת מטבע קטן כי אם אבן גדולה. כך נפתח פתח להבנת הביטוי "(כל) מילה בסלע" כיד הדמיון הטובה: כל מילה חזקה כסלע איתן; כל מילה ראויה להיחקק בסלע; כל מילה משברת סלעים ועוד.
