מתקוטטים בעברית: מדון, תככים, ניצים, התגלע

מָדוֹן

מדון פירושו ריב: "אוֹי לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי, אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן לְכָל הָאָרֶץ" (ירמיהו טו, י). המילה מָדוֹן קשורה למילה דִּין בשורשה וגם בתוכנה: במקרא המילים רִיב, דִּין ומִשְׁפָּט באות בהקשרים קרובים ואף בהקבלה זו לזו. מילה קרובה למָדוֹן היא מְדָנִים (ברבים בלבד), שמקורה בספר משלי, למשל: "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (י, יב). עוד מתועדת בספר משלי המילה מִדְיָנִים – לרוב זו צורת הקרי, והכתיב הוא 'מדונים'. למשל: "פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ, וְאִישׁ מִדְיָנִים לְחַרְחַר רִיב" (כו, כא).
מָדוֹן ואחיותיה הן חלק קטן משלל מילות הריב והוויכוח שבלשוננו: מְרִיבָה, תִּגְרָה, קְטָטָה, הִתְכַּתְּשׁוּת, הִתְגּוֹשְׁשׁוּת, הִתְנַצְּחוּת, עִמּוּת, מַאֲבָק, סִכְסוּךְ, פֻּלְמוּס ועוד.

תְּכָכִים

בלשוננו היום תככים הם מזימות וסכסוכים מתחת לפני השטח (בלעז אינטריגות). איש תככים, או תַּכְכָן, הוא אדם סכסכן וחורש מזימות. את המילה תְּכָכִים ירשנו מספר משלי: "רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ" (כט, יג). לפי ההסבר המקובל המילה תְּכָכִים היא צורת הרבים של תֹּךְ – מילה המוכרת מספר תהלים ומקבילה בו למילים מִרְמָה, עָמָל, אָוֶן וחָמָס. לפי הסבר אחר 'איש תככים' שבמשלי קרוב במשמעו ל'רש' – אדם מסכן ועני. השורש תכ"ך קיים בכמה לשונות שמיות, והוא מציין לחיצה, מחיצה ודיכוי.

נִצִּים

ניצים הם אנשים הרָבִים ומתקוטטים ביניהם, כמסופר על משה: "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע: לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?" (שמות ב, יג). המילה נִצִּים גזורה מן השורש נצ"י בבניין נפעל. צורת היחיד היא נִצֶּה, ובעבר – נִצָּה. במקרא מתועדת גם צורת העתיד: "כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו" (דברים כה, יא). כן מתועד פועל בבניין הפעיל – הִצָּה – שמשמעו 'רב', 'עורר ריב ומחלוקת'. על דתן ואבירם נאמר: "אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'" (במדבר כו, ט). מן השורש נצ"י יש גם שמות עצם שמשמעם ריב ומדון. שם העצם מַצָּה מקורו במקרא: "הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע" (ישעיהו נח, ד), ובלשון הפיוט חודשה המילה נִצָּיוֹן.

הִתְגַּלַּע

בספר משלי נאמר: "וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב – נְטוֹשׁ" (יז, יד), כלומר: הימנע ממריבה עוד לפני שהתחילה. לפועל הִתְגַּלַּע ניתנו שני הסברים עיקריים: 'התפרץ', 'התלקח' או 'נחשף', 'נגלה'. ההסבר השני מבוסס על משמעו של השורש גל"ע בלשון חז"ל: "אם יש מכה והיא יכולה להיגלע [מקובל לפרש: היפתח, להיחשף] ולהוציא דם" (משנה נידה ח, ב). בימינו הפועל התגלע משמש בהקשר של מריבה ודומיה בעקבות הפסוק ממשלי, למשל 'התגלעה מחלוקת', 'התגלעו חילוקי דעות', 'התגלע סכסוך' וכיוצא באלה.