קָצָר וקָצֵר

שְׂעָרוֹ גֻּלַּח כְּשֶׁבָּא לַמַּחֲנֶה
שְׂעָרָהּ נִשְׁאַר אָרֹךְ וּבְלִי מַעֲנֶה
אֵינֶנִּי שׁוֹמַעַת אוֹתְךָ בָּרַעַשׁ הַגּוֹבֵר
שְׂעָרֵךְ הָאָרֹךְ, נַעֲרָה, שְׂעָרְךָ הַקָּצֵר
(יהודה עמיחי, הבלדה על השער הארוך והשער הקצר)

המילה קָצָר היא משמות התואר הרגילים ביותר בלשוננו, ונראה שכיום איש אינו מתלבט כיצד להגותה. גם המילונים בני ימינו תמימי דעים בעניינה, ובכולם מצוי ניקוד זהה: קָצָר בשני קמצים.

אבל לא תמיד היו הדברים פשוטים כל כך. בכמה מילונים ישנים יותר, מן המחצית הראשונה של המאה העשרים, הניקוד הוא דווקא קָצֵר בצירי. צורה זו מוכרת ודאי לחובבי הזמר העברי משירו של יהודה עמיחי 'הבלדה על השער הארוך והשער הקצר'.

לשתי הצורות קָצָר וקָצֵר יש יסוד בדקדוק ובמסורת:
בתנ"ך אנו מוצאים רק את צורות הנסמך קְצַר־, קִצְרֵי־: "קְצַר אַפַּיִם" (משלי יד, יז), "קְצַר רוּחַ" (שם כט), "קְצַר יָמִים" (איוב יד, א), "קִצְרֵי יָד" (מלכים ב יט, כו; ישעיהו לז, כז). צורת הנפרד יכולה להיות קָצָר כמו רָחָב, רְחַב־(ידיים), יָשָׁר, יְשַׁר־(זווית), ויכולה להיות קָצֵר כמו זָקֵן, זְקַן־(השבט), כָּבֵד, כְּבַד־(תנועה). וכבר כתב רד"ק בספר השרשים: "ומבלי הסמיכות יאמר קָצָר או קָצֵר".
במסורות של לשון חז"ל יש עדויות לשתי הצורות: בכתבי היד החשובים של המשנה הניקוד הוא קָצָר (למשל באבות ב, טז: "היום קצר והמלאכה מרובה"), וכך גם בניקוד הבבלי. לעומת זאת במסורת תימן הצורה היא קָצֵר. במסורות הספרדיות אפשר למצוא את שתי הצורות, אך בשירת ספרד של ימי הביניים משמשת בעיקר הצורה קָצֵר, כפי שאפשר ללמוד מן המילים המתחרזות,  למשל: "מלאכתו מרובה והיום קָצֵר, ואשליך אותו אל בית היוֹצֵר" (יצחק אבן גיאת, המאה האחת־עשרה). במסורות אשכנז משמשות שתי הצורות, ויש תיעוד אף לצורה שלישית: קָצוּר.

כאמור בימינו הצורה השלטת היא קָצָר, ואילו הצורה קָצֵר מצאה את מקומה בשירה ובספרות, ויש שהיא משמשת לציון פעולה מתמשכת כגון 'זמננו הולך וקָצֵר'.