הינו בתפקיד אוגד

בלשון ימינו, ובייחוד בלשון הכתובה, רווח למדי השימוש בנטיותיה של המילה הִנֵּה בתפקיד אוגד: "התובעת הינהּ מנכ"לית החברה", "התפוז הינו פרי חורף מובהק", "בול זה הינו נדיר ביותר". שימוש זה הוא הגבהה מלאכותית של הסגנון שלא לצורך ושלא כהלכה, והוא אינו עולה בקנה אחד עם שימושיה של המילה הִנֵּה בעברית הקלסית. במקומו מומלץ לנקוט את כינויי הגוף: "התובעת היא מנכ"לית החברה", "התפוז הוא פרי חורף מובהק", ולעיתים אין צורך באוגד כלל, כגון "בול זה נדיר ביותר".

מהו אוגד? האוגד הוא כינוי גוף המוצב בין הנושא לנשוא במשפט שמני (משפט שאין בו פועל, ושני עיקריו – הנושא והנשוא  – הם שמות):

• התפוז [נושא] הוא [אוגד] פרי חורף מובהק [נשוא].

אם כן האוגד ממהותו הוא חלק חסר תוכן במשפט, וכל תפקידו להיות חוליית מעבר בין הנושא לנשוא. יתרה מזו, בעברית המקראית כמעט אי אפשר למצוא שימוש באוגד במשפטים שמניים, ורווחים מאוד משפטים כגון "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג, יז).[1]

אין אפוא סיבה להדגיש את האוגד באמצעות תוספת הרכיב "הינה" – רכיב שתכליתו הדגשה.

המילה הינה רגילה מאוד בלשוננו עוד מימי המקרא. ביסודה היא משמשת לרמיזה, להצבעה ולהדגשה, ולעיתים קרובות היא באה בפתיחת משפט כדי לעורר תשומת לב: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים" (שמואל א ב, לא ועוד), "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד" (תהלים קלג, א). גם כאשר היא נוטה לפי גופים – הִנְּנִי, הִנְּךָ, הִנָּם וכו' – היא משמשת להדגשת נושא המשפט: "הִנָּךְ יָפָה, רַעְיָתִי" (שיר השירים א, טו) – אכן את יפה; "וַיָּבֹא אֵלָיו, וְהִנּוֹ נִצָּב עַל עֹלָתוֹ" (במדבר כג, יז) – הרי הוא ניצב; "הינני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה…" – הרי אני מוכן ומזומן לקיים את המצווה. גם בימינו מומלץ לשמור את השימוש בנטיותיה של המילה הִנֵּה רק להקשרים שבהם יש צורך אמיתי בהדגשה, למשל בפתיחת משפטים חגיגיים כגון "הינני מכריז", "הינכם מוזמנים לטקס הממלכתי". בשאר ההקשרים ננקוט את כינויי הגוף הרגילים – הן בדיבור הן בכתיבה.

הערה: על פי כללי הכתיב המלא החדשים המילה הינה נכתבת ביו"ד, וכך גם בנטיות: הינני, הינם וכו'.

__________________

[1] במשפטים אחדים שבהם לכאורה יש אוגד, מקובל להסביר שמדובר במשפט ייחוד (של הנושא). כך למשל: "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ" (בראשית מב, ו) – המילים "הוא השליט…, הוא המשביר" מוסברות כפסוקית במשפט ייחוד, והכינוי המוסב "הוא" חוזר אל חלק הייחוד "יוסף". ואפשר להביע זאת בפיסוק הזה: "וְיוֹסֵף – הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ".