שביתות המורים בארץ נעשו זה מכבר חלק משגרת חיינו. ואומנם מדובר בתופעה ותיקה מאוד, וליתר דיוק – תופעה בת מאה.

שביתת המורים הכללית הראשונה בארץ ישראל הוכרזה בשנת 1925, לאחר שמשכורות המורים העבריים בארץ עוכבו חודשים רבים. השביתה עוררה הדים, אבל לא הצליחה להביא פתרון אמיתי לבעיות המורים. מכתביה של מורה עברייה שהגיעו לאקדמיה במיזם "עברית מן העבר" חושפים את סיפורה של השביתה הדרמטית ההיא, אֵם שביתותינו במערכת החינוך.

החינוך העברי והתנועה הציונית

החינוך העברי נוסד בארץ ישראל בסוף המאה ה־19 עם הקמת כמה בתי ספר ששפת ההוראה במקצת השיעורים בהם הייתה בעברית. בעקבותיהם קמו גם גני ילדים עבריים, ולאחר מכן אף בתי ספר עבריים לחלוטין. הילדים שהתחנכו במוסדות האלה היו לגורם מרכזי בהפיכת העברית לשפה מדוברת והם נשאו את המהפכה הזאת על גבם הצעיר.

מאז ראשית דרכו היה החינוך העברי חלק בלתי נפרד מן התנועה הלאומית היהודית. אחת ממטרותיה המרכזיות של התנועה הייתה להפוך את העברית לשפה מדוברת בקרב העם היהודי, והחינוך שימש כלי עיקרי להשגת מטרה זו. רבים ממובילי תחיית הלשון היו אנשי חינוך – בהם אליעזר בן־יהודה, מרדכי אזרחי, יהודה גרזובסקי גור, חיים אריה זוטא, ישראל טלר, דוד ילין, אליעזר מאיר ליפשיץ ואחרים – אשר לא רק לימדו עברית, אלא גם תרמו לעיצוב תרבות עברית לאומית חדשה. תהליך החזרה לדיבור העברי היה אפוא חלק ממאמץ רחב ליצירת תרבות עברית חדשה. החינוך העברי הפך לכלי בידי התנועה הציונית, והוא תפס מקום חשוב בסדרי העדיפויות שלה.

עד מלחמת השפות בשנת 1913 התנהל החינוך העברי תחת חסותם של ארגונים פילנתרופיים דוגמת ארגון עזרה וחברת כי"ח. מלחמת השפות הביאה לצמיחתו של חינוך עברי עצמאי שאיננו תלוי במוסדות אלו. יתר על כן, בזמן מלחמת העולם הראשונה הצליחה ההסתדרות הציונית להשתלט על כמעט כל מוסדות החינוך היהודי בארץ ישראל ובשכנותיה. בדרך זו נוצרה לראשנה מערכת חינוך לאומית מאוחדת תחת הנהגת ההסתדרות.

הקיצוצים בתקציב החינוך

עם סיום מלחמת עולם הראשונה זכה החינוך העברי המאוחד תחת ההנהגה הלאומית לפריחה, אך דווקא איחוד זה היה לו לרועץ. החל משנות העשרים החל תקציב החינוך לרדת. בשנת 1921 הוא עמד על 106,995 לירות ואילו בשנת 1924 הוא ירד ל־60,000 לירות בלבד. השתתפותה של ההסתדרות הציונית בהוצאות החינוך ירדה גם היא באופן דרמטי. אם בשנת 1919 מימנה ההסתדרות הציונית 90% מהוצאות החינוך, בשנת 1927 כבר ירד המימון לכ־47%. הקיצוצים גרמו לסגירה של מוסדות חינוך, להפיכה של מוסדות אחרים למוסדות פרטיים ולפנייה של תלמידים למוסדות שלא היו כפופים להסתדרות הציונית, כגון חברת כל ישראל חברים ואף המיסיון הנוצרי.

גם המורים נפגעו מן הקיצוצים האלה, ושכרם עוכב חודשים רבים. הקיצוצים בשכר המורים והעיכובים בתשלום משכורתם תועדו ביומנו של יוסף לוריא, ראש מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית:

נתקבלה תלגרמה מלונדון שלא יוכלו גם במשך שלשת החדשים הבאים לשלֹח את התקציב המלא. ומיפו לשלח לנו בכל החֹרף רק 26 אלף לירה במקום 31, ז. א. [=זאת אומרת] שעל ידי זה יפחיתו לנו שוב את התקציב. מה יהיה? גם עכשיו איננו יכולים בקבלנו את 5000 £ לחֹדש לשַלם את המשכֹרת. עכשיו בראשית יאנואר אנחנו גומרים רק את התשלום לחצי השני של אוקטובר. אחרי התלגרמה הזאת יורע המצב עוד יותר. המורים בירושלים אינם רוצים לקבל את המשכרת לחצי חדש. הם דורשים תשלום לכל הפחות עוד לחדש אחד. תמימים וְעִוְרים! (ינואר 1924)

החל מחודש אוגוסט 1924 ועד סוף ינואר 1925 (חצי שנה!) לא שולם שכרם של המורים כלל. בערב חנוכה באותה שנה סערו הרוחות, ובמרכז המורים (לימים הסתדרות המורים) נחלקו הדעות כיצד יש לפעול. סניף תל אביב המשיך לנקוט את עמדתו הפייסנית שאפיינה אותו עד אז, ואילו הסניף בירושלים תבע להכריז שביתה. בשל הרוחות הסוערות והתחושה כי אי אפשר עוד להמשיך בדרך זו, הוחלפו ראשי מרכז המורים ואף הועתק מקום מושבו של המרכז לירושלים. המרכז החדש לא התמהמה, הוביל קו לוחמני יותר, איים בשביתה, ואף והצליח לזכות בתמיכת הציבור – כפי שמספר המחנך יעקב קליבנסקי:

בכסלו תרפ"ה נפלה הברה [נפוצה שמועה] ברחובנו: מורים רעבים, זה 5 חדשים שאינם מקבלים משכֹרת, ההנהלה הציונית אינה מבטיחה לסלק הכל. לשֵׁמע הדברים האלה זע במקצת קיר האדישות לחִנוך ואף המזלזלים המושבעים בחנוך הבורגני ובעובדיו "בעלי המשכֹרת", עטו כמעיל רחמים והורידו דמעה מרה לתוך קֻפַּת החִנוך הריקה.

האיומים פעלו את פעולתם, נחתם הסכם בין הוועד הלאומי ובין ועידת המורים, והשביתה לא יצאה אל הפועל. שכר המורים שעוכב שולם החל מסוף ינואר ואילך, כפי שמוסיף לספר בציניות־מה קלינבנסקי:

בתֹקף הסִמפטיה הזאת הוכרחה ההנהלה הציונית להסכים למעשה רב, אשר, לפי טענותיה היה בשנים האחרונות הוא לגבה [=לגביה] בגדר הנמנע – לשלם למורים את שכרם במועדו ובשלמותו עד סוף השנה […]

אך ההסכם שהגיעו אליו היה בלתי מספק ולא נמצא בו פתרון ראוי לבעיית הגירעון בתקציב החינוך שהלך והעמיק. יתר על כן, בחודשים שלאחר מכן ההסכם לא יושם במלואו והמורים לא קיבלו חלק מן המשכורות המעוכבות. בעקבות זאת פרצה באפריל באותה שנה שביתת המורים הכללית הראשונה. השביתה ארכה עשרה ימים. היא החלה לאחר חופשת הפסח בכ"ה בניסן (19 באפריל) והסתיימה ב־ה' באייר (29 באפריל).

ומשנתחדרו היחסים בין ועד הצירים לבין הסתדרות המורים ורבו הקיצוצים והקימוצים בתקציב החינוך, והמורה לא בא על שכרו חֳדשים על חֳדשים. בא המעשה ההכרחי רב התוצאות, שהיה פרי תסיסה בלתי־פוסקת מאז שנים: בפעם הראשונה, בתולדות הישוב פרצה שביתה כללית של מורי ארץ־ישראל (לאחר חופשת־הפסח בשנת תרפ״ה), שחשיבותה העיקרית היתה בעובדה, ששאלת החינוך הועמדה בצורה זו במלוא עוזה וחריפותה לפני המצפון הציוני ודעת־הקהל הציונית, ומתוך החלטה נחושה להרים את כבוד העובד התרבותי בעיני העם. והיה המעשה נועז ומכאיב זה משום מעשה־יאוש כמעט בשל קהות רוחם של העסקנים המתנכרים לערכי הרוח העברית. שהרי ציונות ללא הבנת ערכה המדיני של החיאת  הלשון בפי אלפי ילדים וקיום בית־הספר העברי, סופה בהכרח התנוונות.

השביתה לא התקבלה באהדה רבה. כך לדוגמה התבטא נגדה הסופר משה סמילנסקי:

איש לא יטיל, כמדומני, ספק, כי במובן החִנוכי היתה השביתה חִלוּל הקֹדש. ביטול התורה אינו מתבטא כאן רק בביטולם של אילו ימי לימוד. ביטול התורה מאַיֵם, הפעם, לבטל את ערכהּ של התורה בעיני התלמידים ולבטל את מרותהּ של התורה. וזה הרבה יותר מסוכן […] הלואי שאתבדה. איני מקנא במורים, אשר יקצרו מחר את אשר זרעו היום. חושש אני לכבוד המורים, אשר יבאו מחר לדרוש מאת תלמידיהם את כבור מרותהּ של התורה, את כבור משמעתהּ. חושש אנכי שיהיו כְּבַדָּאים בעיני תלמידיהם. ומה יענו לתלמידיהם אם יגידו להם: "טול קורה מבין עיניך…"?

היו שביקרו את המורים וטענו שמוטל עליהם תפקיד רוחני בעל חשיבות רבה ועליהם להסתפק במועט כמו הפועלים העבריים באותם ימים. כנגדם טענו המורים שמבקריהם המטיפים להם לחיות בצניעות אינם נוהגים כך בחייהם עצמם והם חיים "בדרך של רדיפה לעשות הון עתק באפס יד, משכרות [כך!] גבוהות וחיי מותרות" (קליבנסקי, שם).

גם כנגד הטענה כי מדובר בחילול הקודש טענו המורים שמדובר בצביעות. הלא בצידם של עניינים רוחניים באים תמיד גם עניינים גשמיים, ואין זה מגונה שיֵדעו הילדים שעל מוריהם להתפרנס. 

מעמד המורים

עיכוב משכורותיהם של המורים לא נבע רק מגורמים כלכליים ומן המצוקה הכספית בהנהלה הציונית אלא גם משינוי במעמדו של המורה שחל בשנות העשרים של המאה העשרים. בעשורים הראשונים של גיבוש בחינוך העברי בארץ היו המורים לא רק אנשי הוראה אלא גם יזמי תרבות, וכאמור היה להם תפקיד מרכזי בצמיחת התרבות העברית החדשה ובהפצתה. באותם ימים היו העילית התרבותית והעילית הפוליטית שלובות זו בזו.

לעומת זאת, משנות העשרים ואילך השתנה מעמד המורים והם החלו לאבד את מקומם המרכזי במרכז התרבותי־פוליטי. בשנים האלה נעשתה ההוראה ממוסדת יותר ונלמדה כמקצוע במוסדות להכשרת מורים. המורים החלו מתכנסים במסגרות מקצועיות, וההוראה לא הייתה עוד תוספת לפעילות פוליטית או ספרותית. העילית החינוכית נפרדה מן העילית הפוליטית, הספרותית והאומנותית. כך נוצר מצב פרדוקסלי שככל שהמורים הפכו מקצועיים יותר בתחום החינוך – כך ירדה היוקרה החברתית שלהם. מערכת החינוך והמורים איבדו את יכולתם להשפיע על עיצוב מדיניות החינוך, ואגודת המורים הפכה מגוף הקובע מדיניות זו לגוף שאחראי למאבקי המקצוע של המורים.

הירידה במעמד המורה תרמה בעקיפין ובמישרין לקיצוצים החוזרים ונשנים בשכרם, ושביתת המורים נועדה לא רק להחזיר למורים את משכורותיהם האבודות אלא גם להעלות לסדר היום הציבורי את מעמדו של המורה שהלך והידרדר:

משכֹרת המורה יש בה משום סמל. ואולם יותר משהיא מלמדת על הכלל, על האֻמה כלה. משכֹרת המורה תלויה תמיד בהתפתחותו התרבותית של העם, בהכרתו ובהבנתו לערך החִנוך וההשכלה. בדוק ומנֻסה: מצב המורה, מצבו החָמרי והרוחני באֻמה, יש בו – בכל מקום ובכל זמן – משום עדות חותכת על מצבה הרוחני של האֻמה עצמה. ערכו של המורה בצִבור עולה בד בבד עם ערכו של הצִבור בתרבות, ופני הדור הם תמיד כיחס הדור למחנכיו, כתנאי החיים שהכין להם.

רחל שטאכר – מורה עברייה

בארכיון האקדמיה שְמוּרות סריקות מכתביה האישיים של רחל שטאכר, אחת מן המורות העבריות שלימדו בארץ ישראל באותה תקופה. מכתביה נמסרו לסריקה במסגרת המיזם "עברית מן העבר" והם נותנים לנו הצצה לחייהם האישיים של המורים בתקופה הסוערת הזאת.

רחל נולדה בפטריקוב בשנת 1897. היא למדה בסמינר למורים של "תרבות" בקייב ולימדה עברית עוד בהיותה בגולה:

גמרתי את הסמנריום למורים של חברה "תרבות" ובעת ובעונה אחת שִמשתי בתור מורה עברית. אחרי זה הייתי שנה אחת ברוסיה הגדולה – בוואלאגדה ובמוסקווה בתור מנהלת בית־ספר עברי. למרות זה שאסור ללמד שם עברית ובית הספר היה ממלכתי בכל זאת לא התחשבתי בזה, לא עמדתי מפני שום מעצור ומכשול ונִהלתי את כל הלִמודים בעברית. (רחל ליואל בן עיירתה, פינסק, ר"ח אדר תרפ"א)

לאחר עלייתה ארצה בדצמבר 1921 היא החלה ללמד, תחילת בגבעת עדה, ואחר כך בזיכרון יעקב. בשנת 1925 עברה רחל ללמד בתל אביב בבית הספר שתחת ניהולה של יהודית הררי (לימים בית ספר גאולה-בלפור). בית הספר הזה היה בית הספר המעורב הראשון שמחלקת החינוך פתחה בתל אביב, ובשנת 1925 הוא פעל בתוך דירת מגורים. התנאים הפיזיים היו לא פשוטים כפי שמתארת זאת רחל:

כבר שני ימים שהתחילו הלִמודים. אך מה אגיד לך יקירי אין אלה לִמודים עדיין. אין עוד סדר, אין מורים, אין רהיטים ואין גם דירה […] לע"ע [לעת עתה] המחלקה נמצאת במרפסת, בלי רהיטים ובלי שום דבר. (רחל לאברהם, ו' במרחשוון תרפ"ה)

עיכוב משכורות המורים השפיע כמובן גם על רחל, וכמעט בכל אחד ממכתביה מופיע המשפט "את הכסף עוד טרם קיבלתי".

את הכסף עוד טרם קִבלתי. תודה רבה לך בוסקה [כינוי החיבה לאברהם בעלה]. אני אכתב שוב לועה"ח [ועדת החינוך] שישלחו לי כסף. בכל אופן אל תשלח לי יותר. אינני רוצה שאתם תסבלו שם עבורי. מה זה הלא אני בן אדם שמרויח על חייו (אתה צוחק בוסקה) ועלי להסתפק במה שיש (רחל לאברהם, י"ב במרחשוון תרפ"ה)

תשובה על פנייתה לוועד החינוך היא מעולם לא קיבלה:

מי יודע מתי אזכה לראות פרוטה מועה"ח [מוועדת החינוך]. תשובה לא קִבלתי עדיין. מדברים כבר מכמה ימים שיתנו בעד אוקטובר [ישלמו את משכורת אוקטובר, התאריך כבר 15 בנובמבר] (רחל לאברהם, י"ח במרחשוון תרפ"ה)

משכורתה או היעדר משכורתה של רחל השפיעו אף על תנאי המגורים שלה:

לחדרי עברתי שִׁלשֹׁם בערב. נתנו לי דוקא מִטה שבורה עם מזרן אולם הכל היה מלא פשפשים ונאלצתי להסתדר על ספסל עם המזודות שלי. למַטָּה אני פורשׂת את השמיכה והלילה עובר בחלומות נעימים (רחל לאברהם, י"א במרחשוון תרפ"ה)

גובה שכר הדירה הביאהּ לחפש דירה חדשה, אך בגלל העיכוב במשכורות המורים, שהיה ידוע לכול, היו בעלי דירות שלא היו מעוניינים בה כדיירת:

דירה אחרת אני מחפשת אבל לשוא. אי אפשר למצֹא. החדר של אתמול נתבטל. היא חוששת שֶׁמּוֹרָה לא תוכל לקַיֵם את הבטחתה ולשלם לה ביום הקבוע את שכר הדירה. מה תגיד על אסון זה? כנראה שעלי להסתיר על מקצועי (רחל לאברהם, כ"ט במרחשוון תרפ"ה)

סערת הרוחות שליוותה את איומי השביתה ערב חנוכה באה גם היא לידי ביטוי במכתביה:

כעת שתים עשרה בלילה. זה רק שבתי מהאספה. למסֹר לך על הוִכוחים הן אי אפשר. תבין מה שהוא מההחלטה: סניף יפו מצטרף לסניף ירושלים לפנות בדרישה למחלקת החנוך ולהנה"צ [ולהנהלה הציונית] לסלק תו"מ [תכף ומיד] את המשכֹרת בעד ארבעה חדשים (החל מאוגוסט) ולתת ערבויות בטוחות להבא שהמשכרת תשֻלם בכל חדש ואם לא – אין פותחים אחרי חֹפש החנֻכה את בתיה"ס […] מה אגיד לך – מצב הרוחות נרגז מאד ובצדק. בשום מוסד בהנה"צ אין סובלים זלזול כזה כמו המורים. זהו איזה שעיר לעזאזל פְחות ערך. אך מי יודע מה שהשביתה תביא […] (רחל לאברהם, ג' בכסלו תרפ"ה)

והינה 11 ימים לאחר מכן, איומי השביתה פעלו את פעולתם, ורחל מספרת לראשונה ששולמה משכורתה:

אבשרך בשורה טובה שקבלתי היום משכֹרת בעד אוקטובר [התאריך – 22 בדצמבר 1924]. אהא, גם אני מקבלת פעם כסף! מגיע לי 8.625 ג"מ [גרוש מצרי], מזה מנקכים 3.6 ג"מ וקבלתי 8.26.5 ג"מ. זאת היא משכרתי. שלמתי בעד אֹכל 1.50 ג"מ ואי אלו חובות קטנים. (רחל לאברהם, י"ד בכסלו תרפ"ה)

דווקא השביתה שפרצה כמה חודשים קודם לכן לא תועדה במכתביה, מכיוון שהחלה מייד לאחר חופשת הפסח. רחל שהתה בביתה באותו זמן, ולכן לא היה לה צורך בכתיבת מכתבים לבעלה.

לא רק מאבקי המורים על מעמדם מתוארים במכתבי רחל שטאכר, אלא כלל החינוך העברי באותם ימי בראשית והפיכתה של העברית לשפה המדוברת בפי כול. נחתום בתיאורה הססגוני של חגיגות לג בעומר בעיר העברית הראשונה:

כל תל אביב היתה אתמול כמדורה אחת. בכל סמטא שהיתה רק אפשרות לסדר מדורה – סדרוה. והתמונה היתה די יפה. תכלת הים, בהירות השמים עם אלפי כוכבים נוצצים התלכדו יחד עם לשונות האש האדומים […] ולו ראית את בעלי השמחה, בעיקר את הילדים. פניהם צהלו, עיניהם להטו וצעקות פרא וקריאות שמחה החרישו את האויר עת הצליח מי מהם לגנֹב עוד חבית או גזר עץ […] ובתוך כל הרעש הזה אתה שומע אך ורק את השפה העברית החיה שלנו שוטפת מכל עֲבָרים. ונדמה היה לי שגם האש מדברת בלשוננו זו. (רחל לאברהם, י"ח באייר תרפ"ה)