כללי הפיסוק

.

כללי הפיסוק

יסודם של כללי הפיסוק המובאים פה בכללי הפיסוק של ועד הלשון (ראו לשוננו יב [תש"ד], עמ' 252–263).

בשנת תשמ"ד (1984) כוננה האקדמיה את ועדת הפיסוק, וחבריה היו עוזי אורנן (יו"ר), אהרן אמיר, אהרן מגד, שמשון מלצר, יזהר סמילנסקי, מנחם צבי קדרי ואליעזר רובינשטיין; מזכיר הוועדה – יגאל ינאי. הצעת הוועדה הובאה לפני ועדת הדקדוק ולפני ועד הדקדוק, ונדונה בישיבות המליאה קצטרארברד ורז בשנים תשנ"א–תשנ"ג (זיכרונות האקדמיה לח-לט-מ לשנים אלו). הכללים אושרו סופית בישיבה רז של מליאת האקדמיה ביום י"ד בכסלו התשנ"ג (9 בדצמבר 1992). המזכירות המדעית ניסחה את הכללים ניסוח סופי והוסיפה דוגמאות.

שר החינוך והתרבות אמנון רובינשטיין חתם על כללי הפיסוק החדשים ביום כ"ו בטבת התשנ"ד (9 בינואר 1994), והם פורסמו ברשומות (ילקוט הפרסומים 4195, י"ג באדר התשנ"ד, עמ' 2410–2434).

לקראת הדפסת מהדורה חדשה של הכללים בשנת תשע"ח (2017) – כעבור כחצי יובל מאז הפרסום הראשון של "כללי הפיסוק החדשים" בשנת תשנ"ג – נערכו הכללים עריכה קלה במזכירות המדעית של האקדמיה בעצה אחת עם ועדת הדקדוק: מקצת הדוגמאות הוחלפו וכמה ניסוחים שופרו לאור הניסיון שנצבר במהלך השנים. הנוסח החדש אושרר בישיבת מליאת האקדמיה ללשון העברית ביום י' במרחשוון תשע"ח, 30 באוקטובר 2017 (ישיבה שנה).

.

הקדמה

סימני הפיסוק מסייעים לקורא להבין את הנקרא; הם מציינים סיומים, התחלות, הפסקות והנגנות. סימני הפיסוק מרמזים על מבנה המשפט ועל הטעמתו, אולם סימני ההיכר העיקריים למבנה המשפט הם מילות המבנה, כגון מילות חיבור ומילות שעבוד, המצויות בגוף המשפט עצמו.

כללי הפיסוק שלהלן אינם כללים נוקשים, בחינת חוק ולא יעבור; במקרים רבים נוסחו הכללים באופן המותיר מקום לשיקול הדעת של הכותב.  בייחוד הדברים אמורים בכללי הפסיק: בכללים אלו יש גמישות מסוימת. כך למשל ראוי להימנע מגודש של פסיקים כאשר יש הצטברות של חלקים הזקוקים להפרדה. יש שכמה סימנים משמשים באותו התפקיד, והבחירה ביניהם נתונה לכותב, כגון קו מפריד, סוגריים והסימן נקודה ופסיק. ואין צריך לומר שהשימוש בסימני הפיסוק המביעים רגש, כגון סימן קריאה ורצף של נקודות או של קווים, תלוי בסגנונו של הכותב.

הכללים מיועדים בעיקר לכתיבה הרגילה – הכתיבה העיונית, המעשית וכדומה. בכתיבה שיש בה משקל רב לסגנון האישי, לרגש ולעיצוב הטקסט – כגון בשירה – עשויים סימני הפיסוק לשרת את הכותב בדרכים החורגות מן הכללים.

.

א. נקודה (.)

.

1 – נקודה בסוף משפט

נקודה באה בסופם של משפטי חיווי. למשל:
(1) החיבורים האלה נכתבו במקורם עברית.
(2) העיקרון המנחה של משוררי ספרד היה שלא לסטות מלשון המקרא.

בגדר משפטי חיווי גם משפטים שיש בהם שאלה עקיפה או קריאה עקיפה. למשל:
(3) נראה אם תצליחו לגלות את פתרון החידה.
(4) העגלון המריץ את סוסתו בקריאת דיו דיו.

(לדוגמאות נוספות ראו סימן שאלה הערה ב, סימן קריאה הערה א.)

הוא הדין לאחר ביטוי או מילה שהם למעשה משפטים קצרים או משפטים קטועים. למשל:
(5) גשם. עננים. שלוליות. עשבים נראו בשדות.
(6) לפנות ערב. אני והיא לבדנו במגרש הכפר.

הערה: אין שמים נקודה לאחר משפטים – שלמים או מקוצרים – בשערי ספרים, בראשי מאמרים, בכותרות ובכל כיוצא באלו.

.

2 – נקודה לאחר אות או מספר שעניינם מניין

נקודה באה לאחר אותיות או מספרים הבאים לשם מניין או לשם סימון פרקים בספר וכדומה. למשל:

בבחינה שני חלקים:
א. חלק עיוני (75%)
ב. חלק מעשי (25%)

(לדוגמה נוספת ראו נקודתיים דוגמה 4; לסימון מספרים או אותיות בסוגריים ראו סוגריים: שימושים ד.)

הערה: במספרים מבדילה נקודה (ולא פסיק) בין השלם ובין השבר העשרוני. למשל:
2.50, 3.14, 50.007.

.

ב. פסיק (,)

.

פסיק – הקדמה

הפסיק מורה על הפסקה בתוך המשפט, ועל כן הוא עשוי לבוא במקום שיש תפנית במבנה המשפט. ראוי שלא להרבות בפסיקים יתר על המידה, בייחוד במקום שמבנה המשפט ניכר ממילות המבנה, ובפרט בין יחידות קצרות.

.

3 – פסיק בין חלקים מאוחים במשפט

א. פסיק בא בין חלקי משפט מאוחים (חלק כולל) כאשר אין ביניהם ו' החיבור או מילת איחוי אחרת (כגון או). למשל:
(1) השפה העברית שימשה בכתיבתם של התנאים, האמוראים והסבוראים, הגאונים, המדקדקים והפייטנים.
(2) האיש היה ישר וצנוע, ידען ובקיא, חרוץ ומסור.
(3) המנגינה הייתה חרישית, צובטת לב.
(4) בתי המשפט בישראל מוסמכים לשפוט אזרח, תושב או עובד הציבור של ישראל שעברו עבירה בחוץ לארץ.

ולעומת זאת:
(5) היינו משחקים "עץ או פלסטין" על מחקים ועל מחדדים ועל תמונות של "דובק" ועל קומץ אגוזים ועל מה לא.
(6) אפשר אולי לנהל בית חרושת או פלוגת טנקים או מדיניות חוץ בעזרת שש מאות מילים פעילות בלבד.
(7) מילת השאלה "למה" משמשת הן לסיבה הן לתכלית.
הערה: כאשר יש יחס של ניגוד בין החלקים המאוחים, רשאי הכותב להטיל פסיק כדי להדגישו. למשל:
(8) הצעתי זו נובעת לא רק מהשקפתי העקרונית, אלא גם מנימוקים מעשיים.
(ראו עוד: "אין… אלא…")

ב. לוואי שני הבא לאחר לוואי ראשון – אם הוא מכוּון אל השם עצמו, יבואו לפניו פסיק או מילת איחוי. אבל אם הוא מכוון אל צירוף השם והלוואי הראשון יחד – לא יבואו לפניו לא פסיק ולא מילת איחוי. הוא הדין בלוואי שלישי ביחס לשני וכו'. למשל:
(10) הממלכה המאוחדת האדירה והחופשית נאבקת על קיומה ועל חירותה.
(11) ברחבי יבשת אירופה פועלות רכבות חשמליות בין־לאומיות מהירות.
(12) הבדיקות הרפואיות החשמליות והכימיות לא הפריכו השערה מעניינת זו.
[שני סוגי בדיקות רפואיות: חשמליות וכימיות]
(13) הבדיקות הרפואיות, החשמליות והכימיות לא הפריכו השערה מעניינת זו.
[שלושה סוגי בדיקות: רפואיות, חשמליות וכימיות]

.

4 – פסיק להפרדת ביטוי מוסגר

ביטוי מוסגר יופרד משאר המשפט בפסיק (או בפסיקים). למשל:
(1) ראובן, למשל, אדם נוח לבריות הוא.
(2) העיר הזאת, לדעת רבים, היא היפה בערי אירופה.
(3) לאסוני הכפול, משועבד אני לדיאטה כפולה: לזו של הרופא ולזו, להבדיל, של הר סיני.
(4) רבי אברהם, מנוחתו כבוד, נולד באסרו־חג פסח של גלויות.
(5) טענה אחרת, אף היא חידוש, אנו שומעים מפי מדקדק ומילונאי מראשית המאה ה־19.

אבל כשהביטוי קצר אפשר שלא להפרידו בפסיקים. למשל:
(6) ראובן למשל אדם נוח לבריות הוא.
(7) כיום יש בידנו כמובן ידע רב יותר על מחלות מסוג זה.
(8) בעיר מתרוצצים לבושתנו ילדים רעבים ללחם.
(9) אל ייפלא אפוא הדבר בעינינו.
(10) מקדיש אני את הספר לאבי מורי ע"ה ולאימי מורתי תבל"א.

(לדרכים אחרות של הפרדת ביטוי מוסגר ראו זוג קווים מפרידים א; סוגריים א.)

.

5 – פסיק להפרדת תמורה

תמורה תופרד משאר המשפט בפסיק (או בפסיקים). למשל:
(1) ר' אברהם בן עזרא, המדקדק והפרשן הגדול, היה בקי גם בחוכמת התכונה.
(2) בשתי הזרועות של הרשות המחוקקת, הסנט ובית הנבחרים, יש רוב להצעת החוק.
(3) בלשון המקורות פַּגִּים הם פירות, בייחוד תאנים, שלא הבשילו די צורכם.
(4) המחבר מוביל את גיבורת ספרו, ילדה סקרנית ואמיצה, במסע דמיוני רב תמורות ומאורעות.

אבל אם התמורה קצרה או צמודה במהודק אל שלפניה או כאשר בא שם תפקיד ואחריו שם עצם פרטי – לא תופרד התמורה בפסיקים. למשל:
(5) מנדלסון הפילוסוף היה סבו של מנדלסון המלחין.
(6) יוסף מוקיר־שבת היה לו בשכונתו נוכרי אחד שנכסיו מרובים ביותר.
(7) המדקדק והפרשן הגדול ר' אברהם בן עזרא היה בקי גם בחוכמת התכונה.
(8) נשיא המדינה הראשון ד"ר חיים ויצמן היה מדען חשוב.

(לדרך אחרת של הפרדת תמורה ראו קווים מפרידים ב.)

.

6 – פסיק להפרדת ביטוי המכוּון לאמירה קודמת

פסיק יבוא אחרי ביטוי כגון אדרבה, לא ולא, העומד בראש משפט ומכוּון כלפי תוכן אמירה קודמת. למשל:
(1)   לא ולא, אתה טועה לגמרי.
(2)   באותם הזמנים המושג 'רכוש' לא התקשר לתאוות בצע או ניצול; אדרבה, הוא נתפס כזכות מקודשת של היחיד.
(3)   להפך, אמלא את בקשתך ברצון רב.

(להדגשה יתרה משתמשים בסימן קריאה [דוגמה 6].)

.

7 – פסיק להפרדת פנייה

פנייה תופרד משאר המשפט בפסיק (או בפסיקים). למשל:
(1) שמיים, בקשו רחמים עליי!
(2) ניצחתוני, בניי.
(3) מדוע, אדוני השר, החלטת לדחות את נסיעתך?
(4) אתה חולה, פרופסור?

(להדגשה יתרה משתמשים בסימן קריאה [דוגמה 7].)

.

8 – פסיק בין משפטים מאוחים

פסיק יבוא בין משפטים מאוחים (איברים במשפט איחוי). למשל:
(1)   ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו "קדוש", הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש.
(2)   חומת ברלין נפלה, ונראה כי הינה מגיע גם תורה של אפריקה להשתחרר מעולו של הטוטליטריזם.
(3)   אלפי מאמרים נכתבו על חיים נחמן ביאליק, ורבבות נאומים נישאו בכל קצווי הארץ.
(4)   הגשמים ייפסקו, הרוחות ייחלשו בהדרגה, והטמפרטורות יהיו גבוהות יותר.
(5)   זוכּה אדם מן האשמה שמחמתה ניתן הצו, או בטל האישום משום שלא המשיכו בתביעה – הצו בטל מייד לכל דבר. [ברישה של משפט התנאי שני משפטים מאוחים.]
(6)   יש לתמוך בהליכה לקראת הדמוקרטיה, אבל כל אחד צריך ללכת בקצב שלו.
(7)  [דוגמה למשפטים מאוחים המעמידים מחזורת:]
יש חשיבות רבה גם לכתובות הקצרות שלכאורה אין להן ערך היסטורי: כל שם מוסיף טפח להכרת האוכלוסייה העתיקה, כל משפט מעיד על לשון התקופה, כל מילה וכל אות תורמות להכרת התפתחותו של הכתב – וכל אלה הם ביטויים נאמנים של תרבות העולם.
(לפני הסיפה של המחזורת בא קו מפריד [ס"ק א].)

אבל אם המשפטים מחוברים במילת איחוי והמשפט השני קצר, אפשר להשמיט את הפסיק. למשל:
(9)   הכוהן עומד במזרח והלוי בדרום.
(10)  חיכיתי שתמשיך לגולל את סיפורה המרתק אבל היא שתקה.
(על פסוקית מצב המחוברת בו' החיבור ראו סעיף 10 דוגמה 15.)

.

9 – פסיק בביטוי "אין… אלא…"

במבנה "אין… אלא…" וכיוצא בו המשמש להדגשה לא יבוא פסיק לפני אלא. למשל:
(1) אין כאן אלא דברים בטלים.
(2) אינך אלא טועה.
(3) לא היה זה אלא חלום.

(למבנה שבו אלא באה בין חלקים מאוחים ראו פסיק בין חלקים מאוחים הערה ודוגמה 8.)

.

פסיק במשפט המורכב

.

10 – פסוקית שאינה פסוקית זיקה

פסוקית (שאינה פסוקית זיקה) – אחריה יכול לבוא פסיק (דוגמאות 1–4, 6, 12), אלא אם כן היא קצרה ביותר (דוגמה 5); לפניה בדרך כלל לא יבוא פסיק (דוגמאות 6–12), אבל אם היא ארוכה במיוחד יכול לבוא לפניה פסיק (דוגמאות 13–15).

דוגמאות:
(1)   מאחר שהתביעה לא הביאה ראיות חותכות לטענתה, אנו מזכים את הנאשם.
(2)   אם נבחן את דמותה הפנימית של הלשון מתקופה לתקופה, נכיר שהיא בכל תקופה בחינת ברייה חדשה.
(3)   מי אשר איננו יודע לכזב, איננו יודע אמת מהי.
(4)   על כל מה שעשיתם למעננו בתקופה האחרונה, אנחנו רוצים להודות לכם.
(5)   כשנכנסתי השתררה שתיקה בחדר.
(6)   הוא חשב שהיא מתכוונת להישאר בדירה, עד שראה את הפתק שהצמידה לדלתו.
(7)   הוא חשב שהיא מתכוונת להישאר בדירה עד שתסתיים שנת הלימודים.
[במשפט 6 לאחר הפסוקית המודגשת באה פסוקית המתקשרת לפועל 'חשב'; במשפט 7 הפסוקית המתחילה ב'עד ש' היא המשכה של הפסוקית 'שהיא…'.]
(8)   הם ישובו לכאן מחר כי הרעב יציק להם.
(9)   הפקיד שאל אם המנהלת תשוב היום.
(10) ייתכן שהתוצאות ישתנו בהמשך המשחק.
(11) השאלה מתי יתחדשו השיחות נותרה פתוחה. [פסוקית לוואי תוכן]
(12) דרישת העובדים שההנהלה תבטל לאלתר את מכתבי הפיטורין, זכתה לתמיכת בית הדין. [פסוקית לוואי תוכן]
(13) בית המשפט זיכה את הנאשם, לאחר שפרקליטות המחוז הודיעה להרכב השופטים על ביטול כתב האישום על רקע מידע חדש שהגיע לידיה.
(14)
הפרדוקס הוא, שהשביתה הממושכת בחברות התעופה ברחבי אירופה הביאה לירידה במעמדם של העובדים ולא לשיפורו.
(15)
לאחר שעה קלה הופיעה בחצר, ושתי צמותיה החומות כרוכות סביב ראשה ככתר. [החלק המודגש הוא פסוקית מצב.]

.

11 – פסיק במשפט בעל פסוקית לוואי זיקה

פסוקית שהיא לוואי לא־מצמצם, כלומר שגם בלעדיה ברור כלפי מה או כלפי מי מכוּון השם שלפניה – ראוי להפרידה משאר המשפט בפסיק או בפסיקים, בייחוד אם מניעתם עשויה לגרום שהפסוקית תתפרש כלוואי מצמצם. אבל בפסוקית שהיא לוואי מצמצם, כלומר שהיא הכרחית, ונוספת כדי לצמצם את תחולת השם שלפניה ולמנוע טעות בהבנה – לא יבוא פסיק לפניה, ואילו אחריה יבוא פסיק רק אם הפסוקית ארוכה.

דוגמאות:
לוואי לא־מצמצם – פסיקים באים לפני הפסוקית ולאחריה:
(1)  חברי הטוב מבית הספר התיכון, ששנים רבות לא ראיתיו, פרסם מחקר חדשני.

לוואי לא־מצמצם – פסיק בא לפני הפסוקית ומונע הבנה לא נכונה:
(2)  תופעה זו נמצאת בעיקר בלשון המתרגמים, שגילו נאמנות רבה למקור.
[כלומר – כל המתרגמים גילו נאמנות למקור.]

לוואי מצמצם – בלא פסיק לפניו:
(3)  תופעה זו נמצאת בעיקר בלשון המתרגמים שגילו נאמנות רבה למקור.
[כלומר – לא בלשון אותם מתרגמים שאינם נאמנים מאוד למקור.]

לוואי מצמצם – הפסיק בא לאחר הפסוקית משום אורכה:
(4)  במסיבת עיתונאים שכינסה הנהלת המפעל לאחר פרסום הממצאים והמסקנות של ועדת הבדיקה, לא נמסרו נתונים חדשים.

הערה: לא יבוא פסיק לפני פסוקית שבראשה צירופים כגון '(כל) מי ש־', '(כל) מה ש־', 'זה ש־', 'לכך ש־'. למשל:
(5)  בנוסח המוצע אנחנו חוזרים אל מה שהיה לפני שישים ושבעים שנה.

.

12 – פסיק במשפט ייחוד

במשפט ייחוד אפשר להטיל פסיק (או קו מפריד ס"ק א) אחרי חלק הייחוד. למשל:
(1)   אנשי לשון בעולם ובארצנו, לא תמיד דעתם נוחה מהתערבות בשפה החיה.
(2)   יהדות התפוצות והעם בישראל, הקשר ביניהם חיוני לשני הצדדים.
אבל
(3)   הדברים האלה כוחם יפה לכל סוגי המאמרים. [בשל המבנה השגור אין צורך בפסיק.]

במשפטים שגורים שחלק הייחוד שבהם הוא מילה אחת, נוהגים שלא להניח כל סימן פיסוק אחרי חלק הייחוד. למשל:
(5)   ירושלים הרים סביב לה.
(6)   החכם עיניו בראשו.

.

ג. נקודה ופסיק (;)

.

13 – נקודה ופסיק: שימושים

נקודה ופסיק מורים על הפסק הגדול מן המסומן בפסיק וקטן מהפסק הנקודה. בדרך כלל שמים נקודה ופסיק –

א. בפירוט עניינים, ובכלל זה שמות, כדי להפריד בין צירופי עניינים שונים – במיוחד כשמדובר ביחידות ארוכות וביחידות הכוללות סימני פיסוק אחרים. למשל:
(1)   מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה   נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.
(2)   בטקס נכחו שרים רבים ובהם גברת א' כהן, סגנית ראש הממשלה; מר ב' לוי, שר הפנים; מר ג' ישראלי, שר העבודה והרווחה; מר ד' ירושלמי, שר הכלכלה.
(3)   ואלו הסוגיות שיידונו בישיבה: מינוי מנכ"ל, סמנכ"ל ויועץ משפטי; הרחבת פעילות החברה; אישור התקציב.
(4)   מאז פורסמו לראשונה מגילות מדבר יהודה, יצאו לאור קטעים חדשים רבים; קטעים ידועים נקראו מחדש; השיפור באמצעים הטכנולוגיים הביא לפיענוח מילים וקטעים שניטשטשו.
(5)   לפנינו שלוש אפשרויות: למחוק את המונח מן הרשימות; לאמץ את המונח המשמש בציבור; להציע מונח אחר ולהילחם בכל העולם.

ב. בין משפטים שמבחינה תחבירית הם עצמאיים, אבל מבחינה עניינית קשורים זה בזה קשר אמיץ. למשל:
(6)   אשריך שבן זה יצא מחלציך; כמותו ירבו בישראל!
(7)   אין לבוא בטרוניה אל מי שרואים באמונתם את האמת המוחלטת; חייבים לבוא בטרוניה אל אלה שאינם חולקים עם אנשים אלו השקפה זו אך מייסדים על פיה את חייהם.

ג. בין איברים שונים של מחזורת, בייחוד כשהיא ארוכה:
(8)   אף על פי שגדליה התפרנס מן המלמדוּת בדוחק, וכל ימיו היה לו מחוש, ואשתו הייתה חולנית; אף על פי שבימות החורף לא היו החלונות השבורים שבביתו הנמוך עומדים בפני הדלף; אף על פי שלא בכל יום היה גדליה וביתו יכולים לקיים מצוות עשה שבתורה: "בערב תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם" – בכל זאת, אילו סר אליו מלאך המוות ואמר לו: "עדיין לא בא יומך, אולם אם חפץ אתה ברצון טוב, יכול אני לגאול אותך מחייך המרים", היה יורק לו בפניו.

 (לעניין הקו המפריד לפני סיפה של מחזורת ראו סעיף 15 א.)

.

ד. נקודתיים (:)

.

14 – נקודתיים: שימושים

נקודתיים באות –

א. לפני ציטוט או דיבור ישיר. למשל:
(1)   וזה לשון החוק: "תפקיד המוסד הוא לכוון את התפתחות הלשון העברית" וגו'.
(2)   היו אומרים לי: "דברי עברית!"

ב. לפני פירוט שקדם לו ביטוי מכליל. למשל:
(3)   לא רבים יכולים להתברך במידותיו כחוקר: עמקות בלתי מצויה, למדנות לאין קץ, יושר חסר־פשרות, אהבת האדם וחוכמה אמיתית וצרופה.
(4)   אבקש לשלוח אליי את הפרסומים האלה:
        1. לשוננו – שתי החוברות האחרונות
        2. כללי התעתיק
        3. לקט תעודות.

(לדוגמאות נוספות – ראו סעיף 2, סעיף 13 דוגמה 4, סעיף 19 ד דוגמה 7.)

ג. לפני מילים, צירופים או משפטים המוסרים את תוכן המוזכר לפניהם או את שמו. למשל:
(5)   אדם זה נוכל ורמאי, בדאי, גנב אף רוצח; בקיצור: ברייה מסוכנת.
(6)   פרק א: תחולה; פרק ב: פירוש מילים וביטויים.
(7)   הערה: צורות ההפסק אינן נוהגות בדרך כלל בעברית החדשה.

ד. לפני משפטים שהם הסבר של מה שקדם להם. למשל:
(8)   ספר בן־סירא ממלא חלל ריק בהיסטוריה של הלשון העברית: הוא חוליה יחידה כמעט בין ספרי המקרא המאוחרים ביותר ובין מגילות מדבר יהודה וספרות חז"ל.
(9)   רק במסגרת המדינה יתפוס כל אדם את המקום הראוי לו: המהנדס יתכנן, הבנאי יבנה, הרופא ירפא והמנהיג ינהיג.

הערה: בשימושים ב–ד אפשר שיבוא קו מפריד במקום הנקודתיים (ראו קו מפריד ג).

.

ה. קו מפריד (–)

.

15 – קו מפריד: שימושים עיקריים

קו מפריד, כלומר קו ארוך שלפניו ולאחריו יש רווח, משמש כשמורגש צורך להפריד הפרדה יתרה בין חלקי המשפט –

א. לאחר חלק ייחוד (דוגמאות 1–2), לפני תמורה (דוגמה 3) ובעיקר לפני כינוי מסכם (דוגמה 4), לפני חלק של המשפט שיש בו משום הפתעה או שחפצים להדגישו (דוגמאות 5–7), לפני סיפה של מחזורת (ראו נקודה ופסיק דוגמה 6) וכיוצא באלה. במקרים האלה הקו המפריד בא במקום פסיק.
דוגמאות:
(1)   כתבי יד מאוחרים של המשנה ושל חיבורים אחרים של ספרות חז"ל – חלו בהם ידיים. (ראו גם פסיק במשפט ייחוד.)
(2)   העם היווני – במה מתבטאת רציפות זהותו ב־3500 השנים האחרונות?
(3)   לפני הסופר אין רק כי אם השתדלות אחת – הדיוק.
(4)   פשטות הסיפור, כוח הדמיון שבו, העלילה, הסגנון המלוטש וכוח ההיתול המיוחד רק לו – כל אלה מצטרפים יחד למכלול אחד של יופי ושלמות.
(5)   תאמר אהיה רב – לא למדתי תורה.
(6)   אולם מי שיודע להבדיל בין עיקר לטפל – יודע גם שאין לזלזל במה שאינו עיקר.
(7)   ברבות ימיו פנה בן־יהודה יותר ויותר מהיות מחדש מילים ומניח הלשון – להיות אוצרה וחוקרה של הלשון.

ב. במקום שיש השמטה במשפט. למשל:
(8)   בתצלום הראשון רואים את צפון ים המלח, ואילו בשני – את חלקו הדרומי והיבש.
(9)   המושג מצפון מובע בלשונות אירופה על ידי מילים בעלות המשמעות היסודית 'ידוע', ואילו בעברית – על ידי השורש צפ"ן שמשמעותו הסתרה.

ג. לפני מילים או צירופים שהם פירוט או תוכן או הסבר של מה שקדם להם (במקום נקודתיים [ס"ק ב–ד]). למשל:
(10)   הריחוף הוא מהיר – כמאה קילומטרים בשעה.
(11) מה חשוב יותר למכונית שתיסע – מנוע או דלק?
(12) קשר הטלגרף נעשה על ידי זרם חשמל מקוטע המסמן נקודות וקווים: זרם לזמן קצר מאוד – נקודה; זרם לזמן ממושך יותר – קו.

הערה: לעיתים יבוא קו מפריד בין הנושא לנשוא במשפט שמני בלא אוגד (דרך הכתיבה הזאת שכיחה בכותרות). למשל:
(13) מועמד המפלגה לראשות העירייה – האלוף במילואים י' ישראלי.

.

16 – קו מפריד: שימושים נוספים

קו מפריד בא לעיתים –

א. לציין חילופי דוברים בתיאור שיחה. למשל:
(1)   כבר בפתח קראה בעליצות מעושה:
       – כל זה לא הספיק לנו!
       תמהנו: על מה הוצאתם?
       – על כרטיסים ועל בילויים.

(2)   – ומה אתה עושה בכוכבים הללו?
       – איני עושה מאומה. אני מחזיק בהם.
       – ומה בצע לך שאתה מחזיק בכוכבים?

– אני מחזיק בהם כדי להיות עשיר.
– ומה בצע לך בעושר?
– כדי לקנות לי עוד כוכבים, אם יתגלו אי־פעם.

ב. לציון קיטוע, השמטה או ערפול. למשל:
(3)   הורגש לרגעים אפילו מין כובד מיוחד, מיותר –

(לדרכים אחרות לציון קיטוע וכדומה ראו רצף נקודות ג; רצף קווים.)

.

17 – זוג קווים מפרידים

זוג קווים מפרידים יכול לבוא –

א. לציון ביטוי מוסגר באמצע משפט (במקום פסיקים או סוגריים). למשל:
(1)   לאמיתו של דבר אין שאלת אחדותה ההיסטורית של העברית – כפי שנראה בהמשך הדברים – חדשה עימנו.
(2)   יש להרים על נס את עבודתו הפורייה של שד"ל בזמנו ואת מפעליו היקרים של – ייבדל לחיים – ר' חיים בראדי בדור הזה.

(לדרכים אחרות להפרדת ביטוי מוסגר ראו פסיק להפרדת ביטוי מוסגר, בעיקר דוגמה 5; סוגריים דוגמה 2.)

ב. לציון תמורה, בעיקר תמורה מפרטת הבאה באמצע משפט. למשל:
(3)   לחלק מן הספרים החיצוניים – ובעיקר ספר בן סירא, ספר היובלים וצוואות השבטים – אפשר למצוא אזכורים בספרות היהודית של ימי הביניים.
(4)   בסמינר בין־לאומי של מתרגמי גינתר גראס הוכר תרגומו של חיים איזק ל"דג הפוט" – ספר קשה במיוחד – כתרגום הקרוב ביותר לרוח המקור.

.

18 – קו לציון טווח ("עד")

קו (מפריד) משמש גם לציון טווח ("עד") בין מספרים (בספרות או באותיות) או בין מקומות וכיו"ב. למשל:

  • סעיפים ג–ח
  • בשנים תשמ"ח–תשנ"ג
  • עמ' 46–53
  • בשעה 16.00–18.00
  • קו חיפה–ירושלים; ערכים שלל–שתת

הערה א: נוהגים שלא לשים רווחים לפני הקו ואחריו.

הערה ב: טווח של מספרים ברצף של כתיבה עברית נכתב מימין לשמאל. למשל:

  • פרקים 5–12 [ולא 12–5]
  • בשנים 1858–1922
.

ו. סוגריים ( ) [ ]

.

19 – סוגריים: שימושים

סוגריים משמשים –

א. לציון הוספות מסבירות שאינן שייכות לגוף המשפט, ובייחוד אם הקֶשר שבין ההוספה ובין גוף המשפט רופף (לפי שיקול דעתו של הכותב) מכדי שיובלט בפסיקים או בקווים מפרידים. למשל:
(1)   על אף חומו של אוגוסט הוא הקפיד ללבוש את חליפת הצמר הכהה (היא הייתה חליפתו היחידה).
(2)   ר' יהודה אבן תבון (בהקדמה לחובות הלבבות) מתנצל על חידושיו באוצר המילים.

(ראו עוד פסיק להפרדת ביטוי מוסגר דוגמה 5; זוג קווים מפרידים א דוגמה 1.)

ב. להקפת פרטים שאינם מגוף הטקסט, כגון הוראות בימוי (במחזות) או תיאורים שאינם מדברי המרואיין (בראיונות) או מראי מקומות והפניות (בציטוטים). למשל:
(3)   נהג: אני נהג, התפקיד שלי להביא את הנוסעים בשלום. (נשמעת זעקה איומה מבחוץ.)
(4)   יהושע: אילו לא היית ילד, אפשר היה לשער שאתה גמד.
       ילד (בזעם): אתה גמד! גזר גמדי. רואים מיד שאני לא גמד!
(5)   "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח).

ג. לציון תגובה או הערה של הכותב לדברים שבמובאה, בכלל זה גם סימן קריאה או סימן שאלה משל הכותב. למשל:
(6)   אתה פותח את הפפירוס וקורא, ואינך מאמין למה שאתה קורא: "שמעון בן כוסבא הנסי (הנשיא) על ישראל".

(לדוגמאות נוספות ראו סימן שאלה דוגמה 7; סימן קריאה א דוגמאות 9, 10.)

ד. לציון אותיות או מספרים הבאים לשם מניין (בראשי סעיפים וכיו"ב). למשל:
(7)   בלימוד ההבעה בכתב על התלמיד לרכוש מיומנויות בשלושה מישורים: (א) הגישה לחומר ("הנושא"), לעיבודו ולעריכתו; (ב) ארגון הכתיבה; (ג) השימוש המובחן וההולם באוצר המילים ובמבנים התחביריים.

לעיתים משמש לצורך זה סוגר שמאלי בלבד. למשל:
(8)   למושג הסתגלות שלוש משמעויות:
       א) תהליך של התאמה של איבר מן האיברים לשינוי ארעי בתנאים
       ב) תהליך שבו פרט או קבוצה מתאימים את עצמם לתנאי סביבה חדשים
       ג) המצב של התאמה בין היצור החי ואיבריו ובין תנאי קיומו ותפקודו.

(ראו עוד: נקןדה לאחר אות או מספר שעניינם מניין.)

.

20 – סדר סימני הפיסוק בסביבת סוגריים

א. אם משפט שלם העומד לעצמו מוקף סוגריים – סימן הפיסוק שלו יבוא בתוך הסוגריים. למשל:
(1)   בתחום המינוח המקצועי יש צורך להבטיח שלעולם יתורגם מונח מסוים באותו האופן בכל מקום, שהרי שני תרגומים עלולים להטעות את השומע משל כאילו נתכוונו לשני עניינים. (למשל אם יכתוב פלוני על "עצרת האו"ם" ואלמוני על "האספה הכללית" של האו"ם, הקורא שאינו בקי עלול להניח שיש כאן שני מוסדות שונים.)

ב. כאשר הכתוב בין סוגריים מסתיים בסימן שאלה, בסימן קריאה או בשלוש נקודות, אין משמיטים את סימן הפיסוק הראוי לבוא לאחר הסוגריים. למשל:
(2)   הלשון היא מעצם טבעה המוסד החברתי המשתנה במהירות רבה יותר ממוסדות חברתיים אחרים (ובייחוד הדברים אמורים בעברית בת זמננו!).

ג. אין שמים פסיק, נקודה ופסיק, קו מפריד או נקודתיים לפני סוגריים.

.

21 – סוג הסוגריים

סוג הסוגריים: סוגריים עגולים ( ); סוגריים מרובעים [ ]; וכן סוגרים מזוּוים < >; סוגריים צומדים/מסולסלים { }

א. כשצריכים להקיף בסוגריים מילים בתוך רצף הנתון כולו בסוגריים, משתמשים בצורות שונות של סוגריים. למשל:
(1)   אי אפשר להסביר מתוך כללי הניקוד את היו"ד במילה אֵיד (אסון, כנגד אד [קיטור]).
(2)   תן דעתך על מאמרו של נחום סוקולוב "מגפת המליצה הנכריה" (מאזנים א [תרצ"ד], חוברת ו, עמ' 38 ואילך).

ב. סוגריים מרובעים משמשים לסימון הוספות והשלמות למובאה. למשל:
(3)   בסעיף Iב נאמר: "[תפקידו של ועד הלשון הוא]… לשמור על תכונתה המזרחית של הלשון…"

(על נקודות לסימון השמטה הנתונות בסוגריים מרובעים ראו רצף נקודות א הערה ודוגמה 2.)

ג. לעיתים, בעיקר בספרות מקצועית – כגון בההדרת כתבי יד, משתמשים גם בסוגריים מזווים ובסוגריים מסולסלים.

.

ז. סימן שאלה (?)

.

22 – סימן שאלה: שימושים

סימן שאלה בא אחרי משפט המביע שאלה (ובכלל זה גם ביטוי או מילה שהם משפטים חסרים או קטועים). למשל:
(1)   מי היה ראש הממשלה הראשון?
(2)   כלום לעצותיהם הוא צריך?
(3)   אתה מדבר ברצינות?
(4)   באמת?
(5)   מדוע?

הערה א: במשפט תמיהה מודגש יבוא לפעמים סימן קריאה לאחר סימן השאלה. למשל:
(6) איך עלה הדבר על דעתך?!

הערה ב: אחר שאלה עקיפה אין שמים סימן שאלה. למשל:
(7) תהיתי מה פשר הדבר.

(לדוגמה נוספת ראו נקודה בסוף משפט דוגמה 3.)

הערה ג: סימן שאלה מוקף סוגריים אינו שייך לגופו של המשפט, והכותב מוסיפו כדי להביע ספק באמיתותם של דברים האמורים במשפט. למשל:
(8) פלוני טוען: "רשע וטוב לו לא ראיתי(?) מימיי".

(על תפקיד הסוגריים בדוגמה 8 ראו סוגריים: שימושים ג.)

.

ח. סימן קריאה (!)

.

23 – סימן קריאה: שימושים

א. סימן קריאה בא אחרי משפט המביע ציווי, משאלה, תמיהה, התרגשות ופתוס, חשיבות של דבר וכדומה (ובכלל זה גם ביטוי או מילה שהם משפטים חסרים או קטועים). למשל:
(1)   שמרו על עצמכם!
(2)   הס!
(3)   יהי חלקי עימכם!
(4)   כמה נאים מעשיה של אומה זו!
(5)   לא! לא! אינני מעשן.
(6)   אדרבה! נסה נא לעשות כמותו. (במקום סימן קריאה יכול לבוא פסיק. ראו פסיק להפרדת ביטוי המכוון לאמירה קודמת.)
(7)   חייל! עצור! (במקום סימן הקריאה הראשון יכול לבוא פסיק. ראו פסיק להפרדת פנייה [דוגמה 1].)

הערה א: אחר קריאה עקיפה אין שמים סימן קריאה. למשל:
(8)   רק אז נודע לי מה נורא המקום ההוא.

(לדוגמה נוספת ראו נקודה בסוף משפט דוגמה 4.)

הערה ב: סימן קריאה מוקף סוגריים אינו שייך לגופו של המשפט, והכותב מוסיפו כדי לציין שהדברים האמורים במשפט נכונים, בייחוד כשיש חשש לאי־דיוק או לטעות סופר וכדומה. למשל:
(9)   על כך נאמר במדרש "יפה כתבתה(!) אותה".
(10) למעלה מעשרת אלפים איש (!) ליוו את המנהיג לבית עולמו.

(על תפקיד הסוגריים בדוגמאות 9 ו־10 ראו סוגריים: שימושים ג.)

ב. במשפט תמיהה מודגש יבוא לפעמים סימן קריאה לאחר סימן השאלה (ראו סימן שאלה הערה א).

.

ט. רצף נקודות; רצף קווים

.

24 – רצף נקודות (…)

שלוש נקודות רצופות מורות –

א. על השמטה בציטוט דברים. למשל:
(1) "…וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה… מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שמות ג, ב–ג).

הערה: במקום שהקורא עלול לחשוב ששלוש הנקודות היו במקור המצוטט, נותנים את שלוש הנקודות בסוגריים מרובעים. למשל:
(2)   דוד ילין דיבר על "המבטא הנכון המזרחי […] שאי אפשר לזוז ממנו מצד האמת המדעית ושאין לוותר עליו […] מפני התועלת".

ב. על השמטה כאשר הקורא (או השומע) יכול להשלים את ההמשך. למשל:
(3)   מה ששנוא עליך… [ההשלמה הצפויה: אל תעשה לחברך.]
(4)   ירצו יאכלו… [ההשלמה הצפויה: לא ירצו לא יאכלו.]

ג. על רמז מן הכותב שיש לו מחשבות או רגשות שאינו מעלה אותם בכתב, וכן על שתיקה, על קיטוע בדיבור או על דיבור מושהה ומהורהר שאינו רצוף ופסקני, על שיבוש או ערפול במחשבה או בזיכרון או על שיסוע דברים הנמסרים מפי דובריהם. למשל:
(5)   אבל מי יודע… מי יודע אם כך היינו צריכים לעשות, מי יודע אם אי־אפשר היה למצוא עצה אחרת… מי יודע אם לא מיהרנו…
(6)   הורגש לרגעים אפילו מין כובד מיוחד, מיותר… [וראו באותו תפקיד גם קו מפריד ב.]
(7)   "אני מציעה לקיים הצבעה חוזרת," אמרה שגית, "בכלל לא ידעתי שאפשר להימנע."
"בסדר," הסכים מושיק, "מי ב…"
"אין דבר כזה!" צעק יואב בכעס, "אין הצבעות חוזרות."

ד. על אירוניה, לגלוג או חוסר אמון. למשל:
(8)   (מתוך ספר הבדיחה והחידוד:) שלושה סוסים יש לי ושלושתם למדנים. אחד קיים לו: "ייהרג ואל יעבור"; השני פוסק: "שומע כעונה"; והשלישי סובר: "שב ואל תעשה עדיף"…

.

25 – רצף קווים (– – –)

רצף קווים מפרידים (שניים ויותר) מצוי בספרות כדי לציין תיאור או עמדה רגשית שהמחבר מעדיף שלא להביעם במילים. אין כללים לשימוש זה, והוא מסור לידיו של הכותב. למשל:
(1)   זְמַן מָה הוּא מִשְׁתַּהֶה: הֲרֵי הָיָה כָּאן מַשֶּׁהוּ,
       קָרוֹב מְאֹד, מַטְרִיד. מָה זֶה הָיָה – –
(2)   אֲבָל עַתָּה הַשִּׁכְחָה גּוֹבֶרֶת – – –

(לציון קיטוע ראו גם קו מפריד ב, שלוש נקודות ג.)

.

י. מֵירכאות (כפולות "-"; יחידות '-')

.

26 – מֵירכאות: שימושים עיקריים

נוהגים להקיף במירכאות (כפולות או יחידות):

א. דיבור ישיר או ציטוט. למשל:
(1)  "אדם מתקן עצמו מתקן עימו את העולם", אמר עגנון.
(2)  אפשר כמדומני כבר לקיים בנו את הכתוב "ושבו בנים לגבולם".

ב. שם של יצירה (ספר, מאמר, שיר, סרט וכדומה) או שם פרטי של מוסד (מפעל, אגודה וכדומה), ובייחוד כשהם מובאים בתוך משפט. למשל:
(3)   את השיר 'על השחיטה' כתב ביאליק בשנת תרס"ג.
(4)   בקולנוע "מוגרבי" בתל אביב הוקרן הסרט "השוטר אזולאי".

ג. מילה הזקוקה להבלטה במשפט, בייחוד כשאינה משמשת במשמעותה הרגילה או בתפקידה הרגיל. למשל:
(5)   המילה 'כי' משמשת בארבע משמעויות.
(6)   הציונות אינה "שם פרטי" אלא "שם משפחה".
(7)   אדם מופיע בטלוויזיה והציבור "מתרשם" כך או אחרת מאישיותו.

הערה: בבחירת סוג המירכאות – כפולות או יחידות – יש מנהגים שונים בהוצאות לאור ובמערכות כתבי עת. האקדמיה לא קבעה מסמרות בעניין זה.

.

27 – מקום המֵירכאות וסוגן

א. במילים שלפניהן אותיות השימוש מש"ה וכל"ב, והאותיות האלה אינן חלק של הדיבור הישיר או של הדבר המובא, שמים את המירכאות אחריהן. למשל:
(1)  ה"חברה'מן" של ימי הפלמ"ח הפך ל"אאוט".
(2)  ב"הארץ" הוכחשה הידיעה ש"המידע הושתל על ידי גורם ממשלתי".

אבל:
(3)  אלה הולידו את "הדרוויניזם החברתי".

ב. כשיש צורך לשים במירכאות חלק מן הכלול כבר במירכאות, משתמשים במירכאות שונות מן הקודמות. למשל:
(4)  במאמרה של הסופרת נאמר: "אולי האיור המשעשע ביותר לעקרון ה'איך' לעומת ה'מה' הוא אותה כתובת 'גרפיטי' שהופיעה על קיר של בית בגריניץ' וילג': 'היו נגד אלימות – או שאני הורג אתכם'".  (או: … <<היו נגד אלימות – או שאני הורג אתכם>>".)

ג. כשיש צורך להבחין בין שני שימושים במירכאות בטקסט אחד, אפשר להשתמש בשני סוגי מירכאות. למשל:
(5)  במשפט "הנוסע האריך בסיפור תלאותיו" המילה 'סיפור' היא שם פעולה, ואילו במשפט "קראתי סיפור של ביאליק" המילה 'סיפור' היא תוצאת הפעולה.

הערה: בכתיבת יד ובאמצעי הדפוס המסורתיים נהוג לסמן מירכאות פותחות בתחתית השורה („–”; ‚–’). במכשירים שאין בהם מירכאות בתחתית השורה משתמשים במירכאות עליונות.

.

28 – סדר סימני הפיסוק בסביבת מירכאות

בהבאת דיבור ישיר בין מירכאות מצטרפות שתי מערכות פיסוק: הפיסוק של הטקסט המצוטט והפיסוק של הכותב. ראוי להימנע מגיבוב של סימנים רצופים, ועל כן יש לוותר לפעמים על סימן פיסוק השייך לאחת המערכות. הנה שתי שיטות הנוהגות בעניין זה:

שיטה א
סימן הפיסוק יבוא לפני המירכאות. למשל:
(1)  והוא אמר: "אין דבר. זה בסדר."
(2)  הוא פרס זרועותיו וקרא: "ריבונו של עולם!"
(3)  "האם יכול אלוהים," שאל, "לברוא סלע שיהיה כבד כל כך עד שלא יוכל להרים אותו?"
(4)  "מצוין," אמר, "אם כך אין מה לדאוג."
(5)  "אני מסכימה," אמרה. "מתי ניסע?"
[הנקודה מציינת שהציטוט מורכב משני משפטים נפרדים.]
(6)  "פרנסה טובה?"
"מכובדת."

אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף המשפט הראשי, יבוא סימן הפיסוק המתאים מחוץ למירכאות. למשל:
(7)  איפה נאמר "אבן מקיר תזעק"?

שיטה ב
כשהציטוט מובא בסוף משפט תבוא הנקודה אחרי המירכאות. למשל:
(8)  והוא אמר: "אין דבר, זה בסדר".

אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף הציטוט, יבוא סימן הפיסוק המתאים בתוך המירכאות, ולא תבוא נקודה אחרי המירכאות. למשל:
(9)   הוא פרס זרועותיו וקרא: "ריבונו של עולם!"
(10)  אני שואלת את השומר: "לאן אני צריכה ללכת?"

כך גם בהבאת ציטוטים בלא משפט ראשי:
(11)  "פרנסה טובה?"
"מכובדת".

כשהציטוט מובא בראש המשפט יבוא פסיק אחרי המירכאות. למשל:
(12)  "מסכן אבא", אמרה לי בצאתנו משער החצר.

אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף הציטוט, יבוא סימן הפיסוק המתאים בתוך המירכאות, ולא יבוא פסיק אחרי המירכאות. למשל:
(13)  "לְמה אפשר לצפות?" נד בראשו.

כשהציטוט מפוצל, עשוי הפסיק לתרום לגיוון ההנגנה או לגיוון המשמעות, ועל כן הכותב חופשי לסדר את סימני הפיסוק על פי הגיונו. למשל:
(14)  "בסדר", אמר, "עלה. כל העולם כבר ער".
[הפסיק מציין הפסקה בין הציטוט למשפט הראשי.]
(15)  "בסדר," אמר, "עלה. כל העולם כבר ער".
[הפסיק מציין הפסקה ברצף הדיבור בתוך הציטוט.]

.

יא. גרש, גרשיים

.

29 – גרש (')

גרש משמש לקיצור מילה, ומקומו אחר האות האחרונה הנכתבת של המילה המקוצרת. למשל:
וגו' (וגומר), מס' (מספר), עמ' (עמוד), ר' (רבי, רב; ראה, ראו).

.

30 – גרשיים (")

גרשיים משמשים לסימון ראשי תיבות, והם באים לפני האות האחרונה של הקיצור (ואינם מוזחים משָם בנטייה). למשל:
בי"ס (בית ספר), לענ"ד (לעניות דעתי), צה"ל (צבא ההגנה לישראל), עכו"ם (עובד כוכבים ומזלות; ולא עכ"ום); רש"י (רבי שלמה יצחקי).
ובנטייה: ח"כים, רמטכ"לים, רס"ריות, וכן בשמות התואר הנגזרים: תנ"כי, צה"לי.

(ראו גם על כתיבת אות סופית בראשי תיבות.)

.

31 – דיני הקיצור

א. לפי הכללים הללו (סעיפים 29–30) אין לשים נקודה אחר המילה המקוצרת, אלא גרש (או גרשיים בראשי תיבות). למשל:
ס' (סימן; ולא ס.); מס' (מספר; ולא מס.); ד' בן־גוריון (ולא ד. בן־גוריון); ת"ד (תא דואר; ולא ת.ד.); נ"ה אימבר (נפתלי הרץ אימבר, ולא נ. ה. אימבר).

אין לסמן את אותיות השורש בנקודות (ש.מ.ר). שתי הדרכים שמ"ר, ש-מ-ר – כשרות.[1]

ב. את המילה דוקטור מקצרים ד"ר. קיצור זה אינו על פי הנוהג העברי, ולכן ראוי שלא לנהוג כך במקרים נוספים. על כן ראוי לקצר את מגיסטר – מג' (ולא מג"ר), ולכתוב את השם ירושלים במלואו.

מסמנים בגרשיים ראשי תיבות המקצרים מילה לועזית בעלת שני רכיבים, כגון מ"מ, ק"מ, ק"ג, אף על פי שהם מציינים מילים הנכתבות בתיבה אחת (מילימטר, קילומטר, קילוגרם וכיו"ב).[2]

ג. נוהגים לסמן בגרשיים ראשי תיבות שמקורם בלעז, כגון אונסק"ו, ימק"א, אך לא ראשי תיבות שמקורם בערבית כגון פתח, חמאס.[3]

ד. מוטב שלא להפריז בכתיבה המקוצרת המקשה על שטף הקריאה. במקום שבאים לכבד אין מקצרים, ולכן ראוי לכתוב גברת נכבדה או אדון נכבד (ולא: ג"נ או א"נ). כמו כן אין להשתמש בתיבות המקוצרות שלא בשימושן המקובל. כך אין לקצר את התיבה 'מספר' במשפט כגון "מספר המשתתפים אינו ידוע" (קיצורה של התיבה מקובל רק בכגון אלה: מס' טלפון, מס' בית).

ה. מותר שלא לכתוב גרשיים בראשי תיבות הגוּיים שנגזר מהם שורש המשמש בצורות פועל וכדומה. למשל:

  • דּוּ"חַ או דּוּחַ (נגזר הפועל דִּוַּח ששורשו דו"ח);
  • מַכָּ"ם או מַכָּם (נגזר מוֹכֵם [=מפעיל מכ"ם] ששורשו מכ"ם).

הערה א: באותיות המשמשות לציון מספרים בעיקר של פרקים, פסוקים, עמודים, שורות וכדומה, אין צורך לשים גרש או גרשיים (בשימושים אחרים נהוג לשים גרש או גרשיים, למשל ד' אמות, ל"ו צדיקים; וכן בציון השנה העברית והיום בחודש: ט"ו באב, ה' באייר תש"ח).

הערה ב: בשמות האותיות – כגון אל"ף, בי"ת, וי"ו, כ"ף, צד"י, תי"ו – הגרשיים מציינים כי אין אלו מילים ממשיות.

ראו גם ראשי תיבות: ניקוד ונטייה.
[1]  ישיבה ריז.
[2] ישיבה שכח.
[3] ישיבה שנה.

.

יב. מקף (־)

.

32 – מקף: שימושים

א. שתי מילים ויותר המצטרפות למושג אחד, יש המסמנים במקף את הקשר ההדוק ביניהן. למשל:
בעל־בית, בית־מדרש, אב־בית־דין, אבי־אבות־הטומאה, שיקול חברתי־כלכלי, בן־יומו, ארץ־ישראלי, השלושה־עשר, אדם־מפלצת, תל־אביב.

ב. יש המסמנים מקף בין שתי תמניות של אותה מילה כשהן באות יחד לציין תיאור פועל. למשל:
שלבים־שלבים, אחד־אחד, איש־איש, יום־יום.

במקרים אלו (א-ב) אין המקף חובה.

ג. ראוי לסמן מקף אחרי תחיליות ולפני סופיות. למשל:
בין־לאומי, דו־שיח, האי־אמון, מוליכות־על.

ד. בכתיבה של צירוף אותיות לועזיות שמים מקף בין שמות האותיות. למשל:
די־די־טי, סי־אן־אן, או־קיי, סי־איי־אֵיי (=CIA), קא־גה־בה.

ה. שמים מקף ברצף שיש בו שני סוגי גופנים, כגון אותיות ומספרים. למשל:
המאה ה־12. פגיעה ב־DNA.

הערה א: יש לשים לב להבדל בין מקף (הבא לחבר), ובין קו מפריד (הבא להפריד). המקף צמוד למילה שלפניו ולמילה שלאחריו, ומסמנים אותו בגובה ראשי האותיות (אם אפשר). הקו המפריד מסומן בגובה אמצע האותיות ויש רווח בינו ובין המילים שלפניו ושלאחריו.[1]

הערה ב: המקף הבא במקרא שימושו אחר, והוא שייך בעיקרו לטעמי המקרא: הוא מורה על צירוף שתי מילים או יותר הנקראות בטעם אחד, וצירוף זה תלוי בנסיבות מוזיקליות.

.

נספח א – שילוב טקסט באותיות לועזיות בתוך טקסט עברי

בעת כתיבת טקסט שיש בו חלקים הכתובים לועזית מתעוררות בעיות בשימוש סימני הפיסוק, בגלל כיוון הכתיבה ההפוך. בעיקר מתעוררות בעיות כשהחלק הלועזי נמשך משורה לשורה. בנספח זה מוצעות הנחיות למקרים מסוג זה.

א. סימני ההפסק (נקודה, פסיק, נקודה ופסיק וכו')

בעת המעבר מן הלועזית לעברית יבוא סימן הפיסוק במקום הראוי לו על פי הסדר העברי (אבל סימן פיסוק השייך לרצף הלועזי יבוא על פי הלועזית). למשל:
(1)  עיין גם בספרו של מילר, E. F. Miller, The Influence of Gesenius on Hebrew Lexicography, 1927. כאן רק נזכיר וכו'.
(2)  הוא היה שואל לשלומי, בדרך כלל במילים "And how is the boy", ומנסה לדובב אותי קצת.

כשבא טקסט באותיות לועזיות בסוף פסקה, קיימים כמה מנהגים בעניין סימון הנקודה. יש הנוהגים לתת את הנקודה בצד שמאל על דרך העברית. למשל:
(3)  לאחרונה דן בבעיה זו ח"י פולוצקי: ‎"A Point of Arabic Syntax; the Indirect Attribute", Israel Oriental Studies 8 (1978), pp. 159–173.

יש נוהגים לתת את הנקודה בצד ימין על דרך הלועזית. למשל:
(4)  לאחרונה דן בבעיה זו ח"י פולוצקי: ‎"A Point of Arabic Syntax; the Indirect Attribute", Israel Oriental Studies 8 (1978), pp. 159–173.‎

ויש שאינם מסמנים נקודה לא מימין ולא משמאל.
ראוי לנקוט שיטה מן השיטות ולנהוג בה עקיבות.

ב. סוגריים

טקסט באותיות לועזיות הבא בסוגריים בתוך טקסט עברי – יבואו הסוגריים על פי העברית (גם במקרה של מעבר משורה לשורה), כלומר סוגר ימני יבוא בין הטקסט העברי לטקסט הלועזי, וסוגר שמאלי יבוא לפני המשך הטקסט העברי. למשל:
(5) עליך להכיר את מנגנון הפתיחה (opening
mechanism) של יציאת החירום.

ג. מירכאות

טקסט באותיות לועזיות הבא בתוך רצף עברי – ברוב המקרים השימוש באות לועזית מייתר את המירכאות. אם בכל זאת יש צורך במירכאות יבואו המירכאות לפי הסדר שקובע הטקסט הלועזי, גם במקרה של מעבר משורה לשורה. למשל:
(6)  איש המאפיה פסע חרש בסמטה הצרה מחזיק בחוזקה
את אקדחו וחושב לעצמו על ה־offer he couldn't"
"refuse ששמע כמה דקות לפני כן.

.

נספח ב – שימושים מסורתיים של סימני הפיסוק

א. בספרות התורנית נהוג לסמן נקודה כהפניה לעמוד א של הדף ונקודתיים כהפניה לעמוד ב. למשל:
שבת ט. (=דף ט עמוד א); יבמות כג: (=דף כג עמוד ב).

ב. בספרות הרבנית ובספרות העשויה בדמותה מוצאים גרשיים במילים זרות לשם הבדלתן מן העבריות וכן במילים שהכותב מבקש להדגישן (לציון משחק מילים וכדומה). למשל:
(1)  המנפצו – קרפי"ר בלע"ז (רש"י בשבת עג ע"א), המיסך – אורדי"ר (שם).
(2)  וזהו שאמר מזמור לדוד בהיותו במדב"ר יהודה דוקא. (מאמרי אדמו"ר הזקן; המילה "במדב"ר" מודגשת כי היא מושא הדרשה.)