הפיסוק

יסודם של כללי הפיסוק המובאים פה בכללי הפיסוק של ועד הלשון (ראו לשוננו יב [תש"ד], עמ' 252–263).

בשנת התשמ"ד (1984) כוננה האקדמיה את ועדת הפיסוק, וחבריה היו עוזי אורנן (יו"ר), אהרן אמיראהרן מגד, שמשון מלצר, יזהר סמילנסקי, מנחם צבי קדרי ואליעזר רובינשטיין; מזכיר הוועדה – יגאל ינאי. הצעת הוועדה הובאה לפני ועדת הדקדוק ולפני ועד הדקדוק, ונדונה בישיבות המליאה קצט, רא, רב, רד ורז (בשנים התשנ"א–התשנ"ג; ראו זיכרונות האקדמיה לח-לט-מ לשנים אלו). הכללים אושרו סופית בישיבה רז של מליאת האקדמיה ביום י"ד בכסלו התשנ"ג (9 בדצמבר 1992). המזכירות המדעית עסקה בניסוח הסופי של הכללים והוסיפה דוגמאות.

שר החינוך והתרבות אמנון רובינשטיין חתם על כללי הפיסוק החדשים ביום כ"ו בטבת התשנ"ד (9 בינואר 1994), והם פורסמו ברשומות (ילקוט הפרסומים 4195, י"ג באדר התשנ"ד, עמ' 2410–2434).

.

הקדמה

סימני הפיסוק מסייעים בידי הקורא לקרוא דברים שבכתב על דרך אמירתם בפה. הם מורים אפוא על הפסקה בדיבור, על הרמת קול והשפלתו ועל הטעמת המשפט בכללו. מאחר שלפעמים נעשית הפסָקָה בדיבור במקום שיש תפנית במבנה המשפט, ממילא משמשים סימני הפיסוק במקרים כאלה גם כמרמזים על המבנה, אולם סימני ההיכר העיקריים למבנה המשפט הם מילות המבנה, כגון מילות חיבור ומילות שעבוד, המצויות בגוף המשפט עצמו.
מאחר שהפסָקָה בדיבור עשויה לשמש כלי סגנוני (בייחוד להדגשה, להטעמת שוויון ערך או לציון ניגוד), תלוי השימוש בסימני הפיסוק גם בסגנונו של הכותב. כללי הפיסוק שלהלן כוללים גם כמה הערות על שימושים סגנוניים של סימני הפיסוק.

.

א. נקודה (.)

.

1 – נקודה בסוף משפט

נקודה באה בסופם של משפטי חיווי. למשל:
(1)  החיבורים האלה נכתבו במקורם עברית.
(2)  העיקרון המנחה של משוררי ספרד היה שלא לסטות מלשון המקרא.

בגדר משפטי חיווי גם משפטים שיש בהם שאלה עקיפה או קריאה עקיפה.(1) למשל:
(3)  נראה אם פרחה הגפן, פיתח הסמדר, הנצו הרימונים.
(4)  בוא ואראך היכן הוא.
(5)  התנגד לדבריי ולא אמר לי מדוע.
(6)  סיפר לי ידידי מה נוראים המעשים הללו.

הוא הדין לאחר ביטוי או מילה שהם למעשה משפטים קצרים או משפטים קטועים. למשל:
(7)  גשם. עננים. שלוליות. עשבים נראו בשדות.
(8)  לפנות ערב. אני והיא לבדנו במגרש הכפר.

הערה: אין שמים נקודה לאחר משפטים – שלמים או מקוצרים – בשערי ספרים,
בראשי מאמרים, בכותרות, בכתובות ובכל כיוצא באלו.

[1] ראו גם סימן שאלה סעיף 22 הערה ב, וכן סימן קריאה סעיף 23 הערה א.

.

2 – נקודה לאחר אות או מספר שעניינם מניין

נקודה באה לאחר מספרים ואותיות שמשתמשים בהם לשם מניין או לשם סימון פרקים בספר וכדומה, כשאין הם כתובים בשורה מיוחדת. כשהמספרים או האותיות באים לבדם, אין שמים נקודה אחריהם.[1]

הערה א: אפשר להשתמש במקרה זה בסוגריים או בסוגר שמאלי במקום נקודה.[2]
הערה ב: במספרים מבדילה נקודה (לא פסיק) בין השלם ובין השבר העשרוני. למשל: 2.50, 3.14, 50.007.

[1] בהתאם לכלל נקודה בסוף משפט א. נקודה, סעיף 1הערה.
[2] ראו סוגריים ( ) [ ] – שימושים סעיף 19 ד.

.

ב. פסיק (,)

.

פסיק – הקדמה

הפסיק מורה על הפסקה בדיבור בתוך המשפט, ועל כן הוא עשוי לבוא במקום שיש תפנית במבנה המשפט. ראוי שלא להרבות בפסיקים יתר על המידה, בייחוד במקום שמבנה המשפט ניכר ממילות המבנה, ובפרט בין יחידות קצרות.

.

3 – פסיק בין חלקים מאוחים במשפט

א. פסיק בא בין חלקי משפט מאוחים[1] כאשר אין ביניהם וי"ו החיבור או מילת איחוי אחרת (כגון או). למשל:
(1)  היו לו צאן, בקר, חמורים, עבדים, שפחות, אתונות וגמלים.
(2)  השפה העברית שימשה בכתיבתם של התנאים, האמוראים והסבוראים, הגאונים, המדקדקים והפייטנים.
(3)  האיש היה ישר וצנוע, ידען ובקיא, חרוץ ומסור.
(4)  ואחר כך באות לעברית התרכובות המאוחרות: לשון הפייטנים, לשון משוררי ספרד, לשון סיפורי יראים, מנדלאית, ביאליקאית, עגנונית.
(5)  טיילנו ביום נאה, שטוף שמש.
(6)  שיבת עמנו למולדתו היא תהליך היסטורי קשה, מלא מכשולים וייסורים.
(7)  בתי המשפט בישראל מוסמכים לשפוט אזרח, תושב או עובד הציבור של ישראל שעברו עבֵרה בחוץ לארץ.

ולעומת זאת:
(8)  היינו משחקים "עץ או פלסטין" על מחקים ועל מחדדים ועל תמונות של "דובק" ועל קומץ אגוזים ועל מה לא.
(9)  אפשר אולי לנהל בית חרושת או פלוגת טנקים או מדיניות חוץ בעזרת שש מאות מילים פעילות בלבד.

הערה: כאשר יש יחס של ניגוד בין החלקים המאוחים רשאי הכותב להטיל פסיק כדי להדגישו.[2] למשל:
(10) הצעתי זו נובעת לא רק מהשקפתי העקרונית, אלא גם מנימוקים מעשיים.

ב. לוואי שני הבא לאחר לוואי ראשון, אם הוא מכוּון אל השם עצמו, יבואו לפניו פסיק או מילת איחוי. אבל אם הוא מכוון אל צירוף השם והלוואי הראשון יחד – לא יבואו לפניו לא פסיק ולא מילת איחוי. וכן בלוואי שלישי ביחס לשני וכו'. למשל:
(11)  הממלכה המאוחדת האדירה והחופשית נאבקת על קיומה ועל חירותה.
(12)  בבית הספר הרֵאלי העברי החיפני מתחנכים נערים ונערות.
(13)  הבדיקות הרפואיות החשמליות והכימיות לא הפריכו השערה מעניינת זו.
[שני סוגי בדיקות רפואיות: חשמליות וכימיות]
(14)  הבדיקות הרפואיות, החשמליות והכימיות לא הפריכו השערה מעניינת זו.
[שלושה סוגי בדיקות: רפואיות, חשמליות וכימיות]

[1] חלקי משפט מאוחים = חלקים כוללים (במשפט).
[2] ראו גם פסיק בביטוי "אין… אלא…" סעיף 9.

.

4 – פסיק להפרדת הסגר

ביטוי מוסגר יופרד משאר המשפט בפסיק (או בפסיקים).[1] למשל:
(1)  ראובן, למשל, אדם נוח לבריות הוא.
(2)  על פי המלצת הרופאים, לא יעיד האיש במשפט.
(3)  רבי אברהם, מנוחתו כבוד, נולד באסרו-חג פסח של גלויות.
(4)  הבית היה מזכיר בית יראה משלהם, להבדיל אלף הבדלות.

אבל כשהביטוי קצר אפשר שלא לסגור אותו כלל. למשל:
(5)  ראובן למשל אדם נוח לבריות הוא.
(6)  אין בידנו כמובן להדביר את המחלה מארצנו.
(7)  בעיר מתרוצצים לבושתנו ילדים רעבים ללחם.
(8)  אל ייפלא אפוא הדבר בעינינו.
(9)  מקדיש אני את הספר לאבי מורי ע"ה ולאמי מורתי תבל"א.

[1] ראו גם זוג קווים מפרידים סעיף 17 א, סוגריים – שימושים סעיף 19 א.

.

5 – פסיק לסימון תמורה

תמורה תופרד משאר המשפט בפסיק (או בפסיקים).[1] למשל:
(1) רד"ק, בעל המכלול, היה ממשפחה ספרדית.
(2) ר' אברהם בן עזרא, המדקדק והפרשן הגדול, היה בקי גם בחכמת התכונה.
(3) בשתי הזרועות של הרשות המחוקקת, הסנט ובית הנבחרים, יש רוב להצעת החוק.

אבל אם התמורה קצרה או צמודה במהודק אל שלפניה או כאשר בא שם תפקיד ואחריו שם עצם פרטי – לא תופרד התמורה בפסיקים. למשל:
(5) מנדלסון הפילוסוף היה סבו של מנדלסון המלחין.
(6) יוסף מוקיר־שבת היה לו בשכונתו נכרי אחד שנכסיו מרובים ביותר.
(7) המדקדק והפרשן הגדול ר' אברהם בן עזרא היה בקי גם בחכמת התכונה.

[1] ראו עוד זוג קווים מפרידים סעיף 17 ב.

.

6 – פסיק לסימון ביטוי המכוּון לאמירה קודמת

פסיק (ולהדגשה יתרה – סימן קריאה[1]) יבוא אחרי ביטוי כגון אכן, אדרבה, לא ולא, העומד בראש משפט ומכוּון כלפי תוכן אמירה קודמת, בין שנאמרה במפורש בין במשתמע. למשל:
(1)  כן, הכלל הזה אינו חל בכל מקרה ומקרה.
(2)  לא, כי צחקת.
(3)  אדרבה, בגלל דרישת הקהל נציע לו מופע נוסף.
(4)  להפך, אמלא את בקשתך ברצון רב.

[1] ראו סימן קריאה סעיף 23 ב.

.

7 – פסיק לציון פנייה

פנייה תופרד משאר המשפט בפסיק (או בפסיקים).[1] למשל:
(1)  שמים, בקשו רחמים עליי!
(2)  ניצחתוני, בניי.
(3)  מדוע, אדוני היושב ראש, החלטת לדחות את נסיעתך?
(4)  אתה חולה, פרופסור?

[1] ראו אף סימן קריאה סעיף 23 ב.

.

8 – פסיק בין משפטים מאוחים

פסיק יבוא בין משפטים מאוחים (איברים) במשפט איחוי.[1] למשל:
(1)  ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו "קדוש", הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש.
(2)  חומת ברלין נפלה, ונראה כי הנה מגיע גם תורה של אפריקה להשתחרר מעולו של הטוטליטריזם.
(3)  אלפי מאמרים נכתבו על חיים נחמן ביאליק, ורבבות נאומים נישאו בכל קצווי הארץ.
(4)  מעשרה קבין עזות נטלה כסלון תשעה, ומהם לקח כל כסלוני חלקו.
(5)  הגשמים ייפסקו, הרוחות ייחלשו בהדרגה, והטמפרטורות יהיו גבוהות יותר.
(6)  זוכּה אדם מן האשמה שמחמתה ניתן הצו, או בטל האישום משום שלא המשיכו בתביעה – הצו בטל מיד לכל דבר.
[ברישה של משפט התנאי שני משפטים מאוחים.]
(7)  יש לתמוך בהליכה לקראת הדמוקרטיה, אבל כל אחד צריך ללכת בקצב שלו.
(8)  [דוגמה למשפטים מאוחים המעמידים מחזורת:] יש חשיבות רבה גם לכתובות הקצרות שלכאורה אין להן ערך היסטורי: כל שם מוסיף טפח להכרת האוכלוסייה העתיקה, כל משפט מעיד על לשון התקופה, כל מילה וכל אות תורמות להכרת התפתחותו של הכתב – וכל אלה הם ביטויים נאמנים של תרבות העולם.
[לפני הסיפה של המחזורת בא קו מפריד.[2]]

אבל אם המשפטים מחוברים במילת איחוי והמשפט השני קצר, אפשר להשמיט את הפסיק. למשל:
(9)  כוהן עומד במזרח והלוי בדרום.
(10) חיכיתי שתמשיך אבל היא הלכה.

[1] על פסוקית מצב המחוברת בווי"ו החיבור ראו פסיק במשפט המורכב סעיף 10 דוגמה 15.
[2] ראו קו מפריד, שימושים עיקריים סעיף 15 א.

.

9 – פסיק בביטוי "אין… אלא…"

במבנה "אין… אלא…" וכיוצא בו המשמש להדגשה לא יבוא פסיק לפני אלא.[1] למשל:
(1)  אין כאן אלא דברים בטלים.
(2)  אינך אלא טועה.

אבל כאשר המילה אלא היא מילת איחוי, רשאי הכותב להטיל פסיק לפניה. למשל:
(3)  לא פניו היפים הקסימוני, אלא מעשיו הטובים.
(4)  ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו "קדוש", הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש.

[1] ראו פסיק בין חלקים מאוחים במשפט סעיף 3 א הערה.

.

10 – פסיק במשפט המורכב

אחרי פסוקית שאינה פסוקית זיקה יכול לבוא פסיק (דוגמאות 1–5, 7), אלא אם היא קצרה ביותר (דוגמה 6). בדרך כלל לא יבוא פסיק לפני הפסוקית (דוגמאות 7–14), אבל אם היא ארוכה במיוחד יכול לבוא פסיק לפניה (דוגמאות 15–17).

דוגמאות:
(1)    כשהגיע הנשיא עם פמלייתו אל העיר, קיבלה את פניו הפגנה סוערת.
(2)    מאחר שהתביעה לא הביאה ראיות חותכות לטענתה, אנו מזכים את הנאשם.
(3)   כדי לשים קץ אחת ולתמיד לוויכוחים הממושכים, החליטה המועצה להקים על הגבעה גן ציבורי.
(4)    אם נבחן את דמותה הפנימית של הלשון מתקופה לתקופה, נכיר שהיא בכל תקופה בחינת  ברייה חדשה.
(5)    שאין הירח עולה עד שתכלה פרוטה מן הכיס, האמין האיש הצעיר בכל לבו.
(6)    כשנכנסו קמו כל המסובים.
(7)    האיש הצעיר האמין בכל לבו שאין הירח עולה, עד שעלה הירח.
(8)    האיש הצעיר האמין בכל לבו שאין הירח עולה עד שתכלה פרוטה מן הכיס.
(9)    הם ישובו לכאן מחר כי הרעב יציק להם.
(10)  ידענו כי עשה זאת בשוגג.
(11)  הפקיד שאל אם המנהל לא ישוב היום.
(12)  ייתכן שהתוצאות ישתנו בהמשך המשחק.
(13)  לא ברור מתי יתחדשו השיחות.
(14)  דרישת העובדים שההנהלה תבטל את מכתבי הפיטורין בעינה עומדת. [פסוקית לוואי תוכן]
(15)  לאחר שעה קלה הופיעה בחצר, ושתי צמותיה החומות כרוכות סביב ראשה ככתר.
[החלק המודגש הוא פסוקית מצב.]
(16)  אנו מזכים את הנאשם מכל אשמה, מאחר שאת כל טענות התביעה הפריכו עדים מהימנים.
(17)  הפרדוקס הוא, שהשביתה הממושכת הביאה לירידה במעמדם של העובדים ולא לשיפורו.

.

11 – פסיק במשפט בעל פסוקית לוואי זיקה

פסוקית שהיא לוואי לא־מצמצם, כלומר שגם בלעדיה ברור כלפי מה או כלפי מי מכוּון השם שלפניה – ראוי להפרידה משאר המשפט בפסיק או בפסיקים, בייחוד אם מניעתם עשויה לגרום שהפסוקית תתפרש כלוואי מצמצם. אבל בפסוקית שהיא לוואי מצמצם, כלומר שהיא הכרחית, ונוספת כדי לצמצם את תחולת השם שלפניה ולמנוע טעות בהבנה – לא יבוא פסיק לפניה, ואילו אחריה יבוא פסיק רק אם הפסוקית ארוכה.

דוגמאות:
לוואי לא־מצמצם – פסיקים באים לפני הפסוקית ולאחריה:
(1)  חברי הטוב מבית הספר התיכון, ששנים רבות לא ראיתיו, פרסם מחקר חדשני.

לוואי לא־מצמצם – פסיק בא לפני הפסוקית ומונע הבנה לא נכונה:
(2)  תופעה זו נמצאת בעיקר בלשון המתרגמים, שגילו נאמנות רבה למקור.
[כלומר – כל המתרגמים גילו נאמנות למקור.]

לוואי מצמצם – בלא פסיק לפניו:
(3)  תופעה זו נמצאת בעיקר בלשון המתרגמים שגילו נאמנות רבה למקור.
[כלומר – לא בלשון אותם מתרגמים שאינם נאמנים מאוד למקור.]

לוואי מצמצם – הפסיק בא לאחר הפסוקית משום אורכה:
(4)  במסיבת עיתונאים שכינסה הנהלת המפעל לאחר פרסום הממצאים והמסקנות של ועדת הבדיקה, לא נמסרו נתונים חדשים.

הערה: לא יבוא פסיק לפני פסוקית שבראשה צירופים כגון "(כל) מי ש־", "(כל) מה ש־", "זה ש־", "לכך ש־". למשל:
(5)  בנוסח המוצע אנחנו חוזרים אל מה שהיה לפני שישים ושבעים שנה.

.

12 – פסיק במשפט ייחוד

במשפט ייחוד אפשר – אך אין הכרח – להטיל פסיק (או קו מפריד)[1] אחרי חלק הייחוד. למשל:
(1)  איראן ועיראק, המלחמה ביניהן נמשכה שמונה שנים ומעלה.
(2)  הדברים האלה כוחם יפה לכל סוגי המאמרים.

במשפטים שגורים שחלק הייחוד שבהם הוא מילה אחת, נוהגים שלא להניח כל סימן פיסוק אחרי חלק הייחוד. למשל:
(3)  ירושלים הרים סביב לה.
(4)  החכם עיניו בראשו.

.

ג. נקודה ופסיק (;)

.

13 – נקודה ופסיק: שימושים

נקודה ופסיק מורים על הפסק הגדול מן המסומן בפסיק וקטן מהפסק הנקודה. בדרך כלל שמים נקודה ופסיק –

א. בפירוט עניינים, ובכלל זה שמות, כדי להפריד בין צירופי עניינים שונים. למשל:
(1) אלו מפסיקין לפאה: הנחל והשלולית; דרך היחיד ודרך הרבים ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים; הבור והניר.
(2)  הייתי בא אצלה כמה פעמים ביום לראות בשלומה ולסייע לה בפדיון; להרצות מעות של נדבה וליתן לזה פרוטה אחת כנגד מעה של שתי פרוטות ולזה כנגד מעה של שלוש פרוטות; להזכירה חובות ישנים שיש לה אצל בעלי בתים ידועים.
(3)  בטקס נכחו שרים רבים וביניהם מר א"א, שר הפנים; מר ב"ב, שר העבודה והרווחה; מר ג"ג, שר המשטרה; גברת ד"ד, סגנית ראש הממשלה.
(4)  ואלו הסוגיות שיידונו בישיבה: (א) מינוי מנכ"ל; (ב) הרחבת פעילות החברה; (ג) אישור התקציב.

ב. בין משפטים עצמאיים מבחינה דקדוקית, אבל קשורים זה בזה קשר ענייני אמיץ. למשל:
(5)  אשריך שבן זה יצא מחלציך; כמותו ירבו בישראל!
(6)  בן מלך אתה, והם תרבות זרע עבדים; אריה אתה, והם עדת אחשתרנים חורצי לשון.

ג. בין איברים שונים של מחזורת, בייחוד כשהיא ארוכה. למשל:
(7)  אף על פי שגדליה התפרנס מן המלמדות בדוחק, וכל ימיו היה לו מיחוש, ואשתו הייתה חולנית; אף על פי שבימות החורף לא היו החלונות השבורים שבביתו הנמוך עומדים בפני הדלף; אף על פי שלא בכל יום היה גדליה וביתו יכולים לקיים מצוות עשה שבתורה: "בערב תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם" – בכל זאת, אילו סר אליו מלאך המוות ואמר לו: "עדיין לא בא יומך, אולם אם חפץ אתה ברצון טוב, יכול אני לגאול אותך מחייך המרים", היה יורק לו בפניו.

.

ד. נקודתיים (:)

.

14 – נקודתיים: שימושים

נקודתיים באות –

א. לפני ציטוט או דיבור ישיר. למשל:
(1)  וזה לשון החוק: "תפקיד המוסד הוא לכוון את התפתחות הלשון העברית" וגו'.
(2)  היו אומרים לי: "דברי עברית!"

ב. לפני פירוט שקדם לו ביטוי מכליל. למשל:
(3)  לא רבים יכולים להתברך במידותיו כחוקר: עמקות בלתי מצויה, ארודיציה לאין קץ, יושר חסר־פשרות, אהבת האדם וחכמה אמתית וצרופה.
(4)  אבקש לשלוח אליי את הפרסומים האלה:
1. למד לשונך – עלונים א–קפ
2. כללי התעתיק מכתב עברי לכתב לטיני
3. לקט תעודות.

דוגמאות נוספות:
– ואלו הסוגיות שיידונו בישיבה: (א) מינוי מנכ"ל; (ב) הרחבת פעילות החברה; (ג) אישור התקציב.
– בלימוד ההבעה בכתב על התלמיד לרכוש מיומנויות בשלושה מישורים: (א) הגישה לחומר ("הנושא"), לעיבודו ולעריכתו; (ב) ארגון הכתיבה; (ג) השימוש המובחן וההולם באוצר המילים ובמבנים התחביריים.
– למושג הסתגלות שלוש משמעויות:
א) תהליך של התאמה של איבר מן האיברים לשינוי ארעי בתנאים.
ב) תהליך שבו פרט או קבוצה מתאימים את עצמם לתנאי סביבה חדשים.
ג) המצב של התאמה בין היצור החי ואיבריו ובין תנאי קיומו ותפקודו.

ג. לפני מילים, צירופים או משפטים המוסרים את תוכן המוזכר לפניהם או את שמו. למשל:
(5)  אדם זה נוכל ורמאי, בדאי, גנב, אף רוצח; בקיצור: ברייה מסוכנת.
(6)  פרק א: תחולה; פרק ב: פירוש מילים וביטויים.
(7)  הערה: צורות ההפסק אינן נוהגות בדרך כלל בעברית החדשה.

ד. לפני משפטים שהם הסבר של מה שקדם להם. למשל:
(8)  מבחינת מקומו של ספר בן־סירא בהיסטוריה של הלשון העברית הוא ממלא חלל ריק: הוא חוליה יחידה כמעט בין ספרי המקרא המאוחרים ביותר לבין מגילות מדבר יהודה וספרות חז"ל.
(9)  לעולם אי אתה יכול לעמוד על טיבו של אדם זה: יש שנהרג על שווה פרוטה ומגרש מלפניו כל פושט יד, ויש שעוברת עליו רוח נדיבה והוא נותן דווקא במקום שלא ציפו לכך צדקה גדולה עד כדי להבהיל את המקבל.
(10) רק במסגרת המדינה יתפוס כל אדם את המקום הראוי לו: המהנדס יתכנן, הבנאי יבנה, הרופא ירפא והמנהיג ינהיג.

הערה: בשימושים ב–ד אפשר לשים לפעמים קו מפריד במקום הנקודתיים.[1]

.

ה. קו מפריד (–)

.

15 – קו מפריד: שימושים עיקריים

קו מפריד, כלומר קו שלפניו ולאחריו יש רווח, משמש כשמורגש צורך להפריד הפרדה יתרה בין חלקי המשפט –

א. לאחר חלק ייחוד (דוגמאות 1–2), לפני כינוי מסכם (דוגמה 3), לפני חלק של המשפט שיש בו משום הפתעה (דוגמאות 4–6), לפני הסיפה של מחזורת (דוגמה 7) וכיוצא באלה. במקרים האלה הקו המפריד בא במקום פסיק.
דוגמאות:
(1)  כתבי יד מאוחרים של המשנה ושל חיבורים אחרים של ספרות חז"ל – חלו בהם ידיים.[1]
(2)  העם היווני – במה מתבטאת רציפות זהותו ב-3500 השנים האחרונות?
(3)  הפיקחות, הזריזות, החן הכובש לב זרים – כל אלה סימניה של הגלות.
(4)  תאמר אהיה רב – לא למדתי תורה.
(5)  אף אנוכי דבש מצאתי – אך לא בא אל פי ושפתיי.
(6)  אולם מי שיודע להבדיל בין עיקר לטפל – יודע גם שאין לזלזל במה שאינו עיקר.
(7)  אף על פי שגדליה התפרנס מן המלמדות בדוחק, וכל ימיו היה לו מיחוש,  ואשתו הייתה חולנית; אף על פי שבימות החורף לא היו החלונות השבורים שבביתו הנמוך עומדים בפני הדלף; אף על פי שלא בכל יום היה גדליה וביתו יכולים לקיים מצוות עשה שבתורה: "בערב תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם" – בכל זאת, אילו סר אליו מלאך המוות ואמר לו: "עדיין לא בא יומך, אולם אם חפץ אתה ברצון טוב, יכול אני לגאול אותך מחייך המרים", היה יורק לו בפניו.

ב. במקום שיש השמטה במשפט. למשל:
(8) פלוני רוצה תורה, ואלמוני – סחורה.

ג. לפני מילים או צירופים שהם פירוט או תוכן או הסבר של מה שקדם להם (במקום נקודתיים).[2] למשל:
(9)    הריחוף הוא מהיר – כמאה קילומטרים בשעה.
(10)  מה חשוב יותר למכונית שתיסע – מנוע או דלק?
(11)  קשר הטלגרף נעשה על ידי הפסקות בזרם החשמל המסמנות נקודות וקווים: זרם לזמן קצר מאוד – נקודה; זרם לזמן ממושך יותר – קו.

הערה: לעתים יבוא קו מפריד בין הנושא לנשוא במשפט שמני בלא אוגד (דרך הכתיבה הזאת שכיחה בכותרות). למשל:
(10) מועמד המפלגה לראשות העירייה – האלוף במילואים א"א.

[1] ראו גם פסיק במשפט ייחוד סעיף 12.
[2] ראו נקודתיים סעיף 14 ב–ד.

.

16 – קו מפריד: שימושים נוספים

קו מפריד בא לעתים –
א. לציין חילופי דוברים בתיאור שיחה. למשל:
(1) כבר בפתח קראה בעליצות מעושה:
– כל זה לא הספיק לנו!
תמהנו: על מה הוצאתם?
– על כרטיסים ועל בילויים.
(2) – ומה אתה עושה בכוכבים הללו?
– איני עושה מאומה. אני מחזיק בהם.
– ומה בצע לך, שאתה מחזיק בכוכבים?
– אני מחזיק בהם כדי להיות עשיר.
– ומה בצע לך בעושר?
– כדי לקנות לי עוד כוכבים, אם יתגלו אי-פעם.

ב. במקום שלוש נקודות, לציון קיטוע, השמטה או ערפול.[1] למשל:
(3)  הורגש לרגעים אפילו מין כובד מיוחד, מיותר –

[1] ראו גם רצף נקודות סעיף 24 ג, רצף קווים סעיף 25.

.

17 – זוג קווים מפרידים

זוג קווים מפרידים יכול לבוא –
א. לציון הסגר באמצע משפט (במקום פסיקים או סוגריים).[1] למשל:
(1)  שמה לפני הרבה שנים – צעיר ועז אז הייתי – כרמים רחוקים נטרתי.
(2)  יש להרים על נס את עבודתו הפורייה של שד"ל בזמנו ואת מפעליו היקרים של – ייבדל לחיים – ר' חיים בראדי בדור הזה.

ב. לציון תמורה, בעיקר תמורה מפרטת הבאה באמצע משפט. למשל:
(3)  כל הקדושות – ארץ ישראל, ירושלים, הר הבית, המקדש, הלוחות – אין בהן קדושה בעצמן ולא נתקדשו אלא במעשה המצוות.
(4)  בסמינר בין־לאומי של מתרגמי גראס הוכר תרגומו ל"דג הפוט" – ספר קשה במיוחד – כתרגום הקרוב ביותר לרוח המקור.

[1] ראו פסיק להפרדת הסגר סעיף 4 וכן סוגריים – שימושים סעיף 19 דוגמה 2.

.

18 – קו לציון טווח ("עד")

קו (מפריד) משמש גם לציון טווח ("עד") בין מספרים (בספרות או באותיות) או בין מקומות וכיו"ב.
למשל: סעיפים ג–ח; בשנים תשמ"ח–תשנ"ג; עמ' 46–53; בשעות 16:00–18:00; קו חיפה–ירושלים; ערכים שלל–שתת.

הערה א: נוהגים שלא לשים רווחים לפני הקו ואחריו.
הערה ב: בכתיבת מספרים יש לכתוב מימין לשמאל. למשל:
47–53 [ולא 53–47].

.

ו. סוגריים ( ) [ ]

.

19 – סוגריים: שימושים

סוגריים משמשים –

א. לציון הוספות מסבירות שאינן שייכות לגוף המשפט, ובייחוד אם הקֶשר שבין ההוספה ובין גוף המשפט רופף מכדי שיובלט בפסיקים או בקווים מפרידים (ההחלטה אם להשתמש בפסיקים או בקווים מפרידים או בסוגריים מסורה לכותב על פי שיקול דעתו). למשל:
(1)  וכשקמתי מחוליי וראיתי את עצמי "מיוחס" קצת, לא הייתי רוצה בשום פנים לשוב עוד אל חדרו של ר' גרשון (כך שם מלמדי של אותו "זמן").
(2)  שמה לפני הרבה שנים (צעיר ועז אז הייתי) כרמים רחוקים נטרתי.[1]

ב. להקפת פרטים שאינם מגוף הטקסט, למשל הוראות בימוי (במחזות) או תיאורים שאינם מדברי המרואיין (בראיונות) או מראי מקומות והפניות (בציטוטים). למשל:
(3)  נהג: אני נהג, התפקיד שלי להביא את הנוסעים בשלום. (נשמעת זעקה איומה מבחוץ.)
(4)  יהושע: אילו לא היית ילד, אפשר היה לשער שאתה גמד. ילד (בזעם): אתה גמד! גזר גמדי. רואים מיד שאני לא גמד!
(5)  "והיה כל מוצאי יהרגני" (בראשית ד, יד).

ג. לציון תגובה או הערה של הכותב לדברים שבמובאה, בכלל זה גם סימן קריאה או סימן שאלה משל הכותב. למשל:
(6)  אתה פותח את הפפירוס וקורא, ואינך מאמין למה שאתה קורא: "שמעון בן כוסבא הנסי (הנשיא) על ישראל".
דוגמאות נוספות:
– פלוני טוען: "רשע וטוב לו לא ראיתי(?) מימיי".
– "נסתחפה(!) שדהו".
– למעלה מעשרת אלפים איש (!) ליוו את המנהיג לבית עולמו.

ד. לציון מספרים או אותיות הבאים לשם מניין (בראשי סעיפים וכיו"ב). למשל:
(7)  בלימוד ההבעה בכתב על התלמיד לרכוש מיומנויות בשלושה מישורים: (א) הגישה לחומר ("הנושא"), לעיבודו ולעריכתו; (ב) ארגון הכתיבה; (ג) השימוש המובחן וההולם באוצר המילים ובמבנים התחביריים.

לעתים משמש לצורך זה סוגר שמאלי בודד. למשל:
(8)  למושג הסתגלות שלוש משמעויות:
א) תהליך של התאמה של איבר מן האיברים לשינוי ארעי בתנאים.
ב) תהליך שבו פרט או קבוצה מתאימים את עצמם לתנאי סביבה חדשים.
ג) המצב של התאמה בין היצור החי ואיבריו ובין תנאי קיומו ותפקודו.
(9)  אבקש לשלוח אליי את הפרסומים האלה:
1) למד לשונך – עלונים א–קפ
2) כללי התעתיק מכתב עברי לכתב לטיני
3) לקט תעודות.

[1] השוו זוג קווים מפרידים סעיף 17 דוגמה 1.

.

20 – סדר סימני הפיסוק בסביבת סוגריים

א. אם משפט שלם העומד לעצמו מוקף סוגריים – סימן הפיסוק שלו יבוא בתוך הסוגריים.
(1) נהג: אני נהג, התפקיד שלי להביא את הנוסעים בשלום. (נשמעת זעקה איומה מבחוץ.)

ב. כאשר הכתוב בין סוגריים מסתיים בסימן שאלה, בסימן קריאה או בשלוש נקודות,
אין משמיטים את סימן הפיסוק הראוי לבוא לאחר הסוגריים. למשל:
(2) הלשון היא מעצם טבעה המוסד החברתי המשתנה במהירות רבה יותר מאשר מוסדות חברתיים אחרים (ובייחוד הדברים אמורים לגבי העברית בת זמננו!).

ג. אין שמים פסיק, קו מפריד וכיוצא בהם לפני סוגריים.

.

21 – סוג הסוגריים

סוגריים עגולים ( ); סוגריים מרובעים [ ]; סוגרים מזווים < >; סוגריים צומדים / מסולסלים { }

א. כשצריכים להקיף בסוגריים מילים בתוך רצף הנתון כולו בסוגריים, משתמשים בצורות שונות של סוגריים. למשל:
(1)  אי אפשר להסביר מתוך כללי הניקוד את היו"ד במילה איד (=אסון, כנגד אד [=קיטור]).
(2)  תן דעתך על מאמרו של נ' סוקולוב "מגפת המליצה הנכריה" (מאזנים א [תרצ"ד], חוברת ו, עמ' 38 ואילך).

ב. סוגריים מרובעים משמשים לסימון הוספות והשלמות למובאה. למשל:
(3)  בסעיף Iב נאמר: "[תפקידו של ועד הלשון הוא]… לשמור על תכונתה המזרחית של הלשון…"[1]

ג. לעתים, בעיקר בספרות מקצועית, משתמשים בסוגריים מזווים (< >) ובסוגריים מסולסלים ({ }).

[1] על נקודות הנתונות בסוגריים לסימון קיטוע ראו רצף נקודות (…) סעיף 24 א הערה ודוגמה 2.

.

ז. סימן שאלה (?)

.

22 – סימן שאלה: שימושים

סימן שאלה בא אחרי שאלה (ובכלל זה גם ביטוי או מילה שהם משפטים חסרים או קטועים). למשל:
(1)  מי היה ראש הממשלה הראשון?
(2)  באמת? אתה מדבר ברצינות?
(3)  השומר אחי אנכי?
(4)  כלום יש סעודה בלא טורח?
(5)  מדוע?

הערה א: במשפט תמיהה מודגש יבוא לפעמים סימן קריאה לאחר סימן השאלה. למשל:
(6) איך עלה הדבר על דעתך?!

הערה ב: אחר שאלה עקיפה אין שמים סימן שאלה.
(7)  נראה אם פרחה הגפן, פיתח הסמדר, הנצו הרימונים.
(8)  בוא ואראך היכן הוא.
(9)  התנגד לדבריי ולא אמר לי מדוע.

הערה ג: סימן שאלה מוקף סוגריים אינו שייך לגופו של המשפט, והכותב מוסיפו כדי להביע ספק באמתותם של דברים האמורים במשפט.[1] למשל:
(10) פלוני טוען: "רשע וטוב לו לא ראיתי(?) מימיי".

[1] ראו סוגריים – שימושים סעיף 19 ג.

.

ח. סימן קריאה (!)

.

23 – סימן קריאה: שימושים

א. סימן קריאה בא אחרי קריאה המביעה ציווי, משאלה, תמיהה ושאר היפעלויות (גם אם היא בת מילה אחת בלבד). למשל:
(1)  מוצא שפתיך תשמור!
(2)  הס!
(3)  יהי חלקי עמכם!
(4)  כמה נאים מעשיה של אומה זו!
(5)  לא! לא! אינני מעשן.
(6)  לא, תמתי! כי אהבתי ואוהבך באמונה.
(7)  אדרבה! נסה נא לעשות כמותו.

הערה א: אחר קריאה עקיפה אין שמים סימן קריאה. למשל:
(8)  רק עתה נודע לי מה נורא המקום הזה.[1]

הערה ב: סימן קריאה מוקף סוגריים אינו שייך לגופו של המשפט, והכותב מוסיפו כדי לציין שהדברים האמורים במשפט נכונים, בייחוד כשיש חשש לאי־דיוק או לטעות סופר וכדומה.[2] למשל:
(9) "נסתחפה(!) שדהו".
(10)  למעלה מעשרת אלפים איש (!) ליוו את המנהיג לבית עולמו.

ב. סימן קריאה עשוי לבוא אחרי ביטוי בודד בראש המשפט המכוּון כלפי תוכן אמירה קודמת (דוגמה 11); כן עשוי לבוא סימן קריאה אחרי מילת פנייה בראש המשפט (דוגמה 12). למשל:
(11)  להפך! אמלא את בקשתך ברצון רב.[3]
(12)  שמים! בקשו רחמים עליי.[4]

ג. במשפט תמיהה מודגש יבוא לפעמים סימן קריאה לאחר סימן השאלה.[5] למשל:
(13) איך עלה הדבר על דעתך?!

_[1] ועיינו נקודה בסוף משפט סעיף 1 דוגמה 6.
[2] ראו סוגריים – שימושים סעיף 19 ג.
[3] השוו פסיק לסימון ביטוי המכוּון לאמירה קודמת סעיף 6 דוגמה 4.
[4] השוו פסיק לציון פנייה סעיף 7 דוגמה 1.
[5] השוו סימן שאלה (?) סעיף 22 הערה א.

.

ט. רצף נקודות; רצף קווים

.

24 – רצף נקודות (…)

שלוש נקודות רצופות מורות –

א. על השמטה בציטוט דברים. למשל:
(1)  "ויאמר משה… מדוע לא יבער הסנה" (שמות ג, ב).

הערה: במקום שהקורא עשוי לחשוב ששלוש הנקודות היו במקור המצוטט, נותנים את שלוש הנקודות בסוגריים מרובעים. למשל:
(2)  הכול אפשר […], היא לאה בעצמה, אינה אומרת לא הן ולא לאו…
[השוו להלן, דוגמה 5.]

ב. על השמטה כאשר הקורא (או השומע) יכול להשלים את ההמשך. למשל:
(3)  את החולה שואלים… [ההשלמה הצפויה: ואת הבריא מאכילים.]
(4)  סכין מסוכן ביד חכם… [ההשלמה הצפויה: ביד שוטה לא כל שכן.]

ג. על רמז מן הכותב שיש לו מחשבות או רגשות שאינו מעלה אותם בכתב, וכן על גמגום או על קיטוע בדיבור, על שיבוש או ערפול במחשבה או בזיכרון, או על שיסוע דברים הנמסרים מפי דובריהם. למשל:
(5)  הכול אפשר, אם רק מה' יצא הדבר… היא, לאה בעצמה, אינה אומרת לא הן ולא לאו…
(6)  הילדים אינם תלויים בה… עומדים הם ברשות עצמם… ואהרן זה הנה הוא אומר… לא ניתן את אחותנו… אבל…
(7)  הורגש, לרגעים, אפילו מין כובד מיוחד, מיותר…[1]
(8)  "אני מציעה לקיים הצבעה חוזרת," אמרה שגית, "בכלל לא ידעתי שאפשר להימנע." "בסדר," הסכים מושיק, "מי ב…"
"אין דבר כזה!" צעק יואב בכעס, "אין הצבעות חוזרות."

.

25 – רצף קווים (- – -)

רצף קווים מפרידים (שניים ויותר) מצוי בספרות כדי לציין תיאור או עמדה רגשית שהמחבר מעדיף שלא להביעם במילים. אין כללים לשימוש זה, והוא מסור לידיו של הכותב.[1] למשל:
(1)  ישיש אחד, בעל פנים ארטיסטיים, איטלקיים, מטייל לתומו, חיטט בקצות משענתו בגלי הצדפים, וקול האחות החיה שגם עיניה כעיני האיטלקיות, צלצל באוזן – – – – –
(2)  "אם יש עוד שרידי עם ואם יכולים הם להקים להם ניר במקומותיהם – יתחזקו ויקימו ותהא תקומתם מכל מקום" – – –
(3)  זְמַן מָה הוּא מִשְׁתַּהֶה: הֲרֵי הָיָה כָּאן מַשֶּׁהוּ,
קָרוֹב מְאֹד, מַטְרִיד. מַה זֶּה הָיָה – –
(4)  אֲבָל עַתָּה הַשִּׁכְחָה גּוֹבֶרֶת – – -

[1] ראו גם קו מפריד – שימושים נוספים סעיף 16 ב.

.

י. מֵירכאות (כפולות "-"; יחידות '-')

.

26 – מֵירכאות: שימושים עיקריים

נוהגים להקיף במירכאות (כפולות או יחידות):

א. דיבור ישיר או ציטוט. למשל:
(1)  "אדם מתקן עצמו מתקן עמו את העולם", אמר עגנון.
(2)  אפשר כמדומני כבר לקיים בנו את הכתוב "ושבו בנים לגבולם".

ב. שם של יצירה (ספר, מאמר, שיר, סרט וכדומה) או שם פרטי של מוסד (מפעל, אגודה וכדומה), ובייחוד כשהם מובאים בתוך משפט. למשל:
(3) את השיר 'על השחיטה' כתב ביאליק בשנת תרס"ג.
(4) בקולנוע "מוגרבי" בתל־אביב הוקרן הסרט "השוטר אזולאי".

ג. מילה הזקוקה להבלטה במשפט, בייחוד כשאינה משמשת במשמעותה הרגילה. למשל:
(5) תיבת 'כי' משמשת בארבע לשונות.
(6) הציונות אינה "שם פרטי" אלא "שם משפחה".
(7) אדם מופיע בטלוויזיה והציבור "מתרשם" כך או אחרת מאישיותו.

.

27 – סוג המֵירכאות ומקום הסימון

א. במילים שלפניהן אותיות השימוש מש"ה וכל"ב, והאותיות האלה אינן חלק של הדיבור הישיר או של הדבר המובא, שמים את המירכאות אחריהן. למשל:
(1)  ה"חברה'מן" של ימי הפלמ"ח הפך ל"אאוט".
(2)  ב'המילון החדש' של אבן־שושן המילה מוגדרת כך וכך.
(3)  ב"הארץ" הוכחשה הידיעה ש"המידע הושתל על ידי גורם ממשלתי".

אבל:
(4)  אלה הולידו את "הדרוויניזם החברתי".

ב. כשיש צורך לשים במירכאות חלק מן הכלול כבר במירכאות, משתמשים במירכאות שונות מן הקודמות. למשל:
(5)  במאמרה של הסופרת נאמר: "אולי האיור המשעשע ביותר לעקרון ה'איך' לעומת ה'מה' הוא אותה כתובת 'גרפיטי' שהופיעה על קיר של בית בגריניץ' וילג': 'היו נגד אלימות – או שאני הורג אתכם'".  (או: … <<היו נגד אלימות – או שאני הורג אתכם>>".)

ג. כשיש צורך להבחין בין שני שימושים במירכאות בטקסט אחד, אפשר להשתמש בשני סוגי מירכאות. למשל:
(6)  במשפט "הנוסע האריך בסיפור תלאותיו" המילה 'סיפור' היא שם פעולה, ואילו במשפט "קראתי סיפור של ביאליק" המילה 'סיפור' היא תוצאת הפעולה.

.

28 – סדר סימני הפיסוק בסביבת מירכאות

בהבאת דיבור ישיר בין מירכאות מצטרפות שתי מערכות פיסוק: הפיסוק של הטקסט המצוטט והפיסוק של הכותב. ראוי למנוע גיבוב של סימנים רצופים, ועל כן יש לוותר לפעמים על סימן פיסוק השייך לאחת המערכות. הנה שתי שיטות הנוהגות בעניין זה:

שיטה א
סימן הפיסוק יבוא לפני המירכאות. למשל:
(1)  והוא אמר: "אין דבר. זה בסדר."
(2)  הוא פרשׂ זרועותיו וקרא: "ריבונו של עולם!"
(3)  "האם יכול אלוהים," שאל, "לברוא סלע שיהיה כבד כל כך עד שלא יוכל להרים אותו?"
(4)  "מצוין," אמר, "אם כך אין מה לדאוג."
(5)  "אני מסכימה," אמרה. "מתי ניסע?"
[הנקודה מציינת שהציטוט מורכב משני משפטים נפרדים.]
(6)  "פרנסה טובה?"
"מכובדת."

אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף המשפט הראשי, יבוא סימן הפיסוק המתאים מחוץ למירכאות. למשל:
(7)  איפה נאמר "אבן מקיר תזעק"?

שיטה ב
כשהציטוט מובא בסוף משפט תבוא הנקודה אחרי המירכאות. למשל:
(8)    והוא אמר: "אין דבר, זה בסדר".

אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף הציטוט, יבוא סימן הפיסוק המתאים בתוך המירכאות, ולא תבוא נקודה אחרי המירכאות. למשל:
(9)    הוא פרשׂ זרועותיו וקרא: "ריבונו של עולם!"
(10)  אני שואלת את השומר: "לאן אני צריכה ללכת?"

כך גם בהבאת ציטוטים בלא משפט ראשי:
(11)  "פרנסה טובה?"
"מכובדת".

כשהציטוט מובא בראש המשפט יבוא פסיק אחרי המירכאות. למשל:
(12)  "מסכן אבא", אמרה לי בצאתנו משער החצר.

אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף הציטוט, יבוא סימן הפיסוק המתאים בתוך המירכאות, ולא יבוא פסיק אחרי המירכאות. למשל:
(13)  "לְמה אפשר לצפות?" נד בראשו.

כשהציטוט מפוצל, עשוי הפסיק לתרום לגיוון ההנגנה או לגיוון המשמעות, ועל כן הכותב חופשי לסדר את סימני הפיסוק על פי הגיונו. למשל:
(14)  "בסדר", אמר, "עלה. כל העולם כבר ער".
[הפסיק מציין הפסקה בין הציטוט למשפט הראשי.]
(15)  "בסדר," אמר, "עלה. כל העולם כבר ער".
[הפסיק מציין הפסקה ברצף הדיבור בתוך הציטוט.]

הערה: בכתיבת יד ובאמצעי הדפוס המסורתיים נהוג לסמן מירכאות פותחות בתחתית השורה („–”; ‚–’). במכשירים שאין בהם מירכאות בתחתית השורה משתמשים במירכאות עליונות.

.

יא. גרש, גרשיים

.

29 – גרש (')

גרש משמש לקיצור מילה, ומקומו אחר האות האחרונה הנכתבת של המילה המקוצרת. למשל:
וגו' (=וגומר), עי' (=עיין), מס' (=מספר), עמ' (=עמוד), הא' (=האדון).

הערה: על פי הקיצור בלבד אין לדעת אם המילה המקוצרת באה בלשון יחיד או בריבוי, ודבר זה מתברר רק מתוך המשך העניין. לפיכך "בחוברת 10 עמ'" נקרא "בחוברת עשרה עמודים".[1]

[1] ראו גם דיני הקיצור סעיף 31 ד.

.

30 – גרשיים (")

גרשיים משמשים לסימון ראשי תיבות בצירופים, והם באים לפני האות האחרונה של הקיצור (ואינם מוזחים משָם בנטייה). למשל:
ברית אאע"ה (=ברית אברהם אבינו עליו השלום); עכו"ם (=עובד כוכבים ומזלות; ולא עכ"ום); ש"ץ (=שליח ציבור; וראו הערה ג להלן); הרמב"ם (=הרב משה בן מימון). ובנטייה: ח"כים, תנ"כיכם, רמטכ"לים, רס"ריות.

.

31 – דיני הקיצור

א. לפי הכללים הללו אין לשים נקודה אחר המילה המקוצרת, אלא גרש (או גרשיים בראשי תיבות). למשל:
ס' (=סימן; ולא ס.); מס' (=מספר; ולא מס.); ת"ד (=תא דואר; ולא ת.ד.); נ"ה אימבר (=נפתלי הרץ אימבר, ולא נ. ה. אימבר).

אין לסמן את אותיות השורש בנקודות ("ש.מ.ר"). הדרכים האחרות – שמ"ר, ש-מ-ר –שתיהן כשרות.

ב. את המילה דוקטור מקצרים ד"ר. קיצור זה אינו על פי הנוהג העברי, ולכן ראוי שלא לנהוג כך במקרים נוספים. על כן ראוי לקצר את מגיסטר – מג' (ולא מג"ר), ולכתוב את השם ירושלים במלואו.

ג. מוטב שלא להפריז בכתיבה המקוצרת המקשה על שטף הקריאה. במקום שבאים לכבד אין מקצרים, ולכן ראוי לכתוב גברת נכבדה או אדון נכבד (ולא: ג"נ או א"נ). כמו כן אין להשתמש בתיבות המקוצרות שלא בשימושן המקובל. כך אין לקצר את התיבה 'מספר' במשפט כגון "מספר המשתתפים אינו ידוע". (קיצורה של התיבה מקובל רק בכגון אלה: מס' טלפון, מס' בית.)

ד. מותר שלא לכתוב גרשיים בראשי תיבות הגוּיים שנגזר מהם שורש המשמש בצורות פועל וכדומה. למשל:

דּוּ"חַ או דּוּחַ (נגזר הפועל דִּוַּח ששורשו דו"ח); מַכָּ"ם או מַכָּם (נגזר מוֹכֵם [=מפעיל מכ"ם] ששורשו מכ"ם).

הערה א: באותיות המשמשות לציון מספרים כגון של פרקים, פסוקים, עמודים, שורות וכדומה, אין צורך לשים גרש או גרשיים (אולם נהוג לשים גרש או גרשיים בציון השנה בעברית והיום בחודש וכדומה).

הערה ב: בשמות האותיות – כגון אל"ף, בי"ת, וי"ו, כ"ף, צד"י, תי"ו – הגרשיים מציינים כי אין אלו מילים ממשיות.

.

יב. מקף (־)

.

32 – מקף: שימושים

א. שתי מילים ויותר המצטרפות למושג אחד, יש המסמנים במקף את הקשר ההדוק ביניהן. למשל:
בעל־בית, בית־מדרש, אב־בית־דין, אבי־אבות־הטומאה, שיקול חברתי־כלכלי, בן־יומו, ארץ־ישראלי, השלושה־עשר, אדם־מפלצת, תל־אביב.

ב. יש המסמנים מקף בין שתי תמניות של אותה מילה כשהן באות יחד לציין תיאור פועל. למשל:
שלבים־שלבים, אחד־אחד, איש־איש, יום־יום.

במקרים אלו (א-ב) אין המקף חובה.

ג. ראוי לסמן מקף אחרי תחיליות ולפני סופיות. למשל:
בין־לאומי, דו־שיח, האי־אמון, מוליכות־על.

ד. בכתיבה של צירוף אותיות לועזיות שמים מקף בין שמות האותיות. למשל:
די־די־טי, סי־אן־אן, או־קיי, סי־איי־איי (=CIA), קא־גה־בה.

הערה א: יש לשים לב להבדל בין מקף (הבא לחבר), ובין קו מפריד (הבא להפריד). המקף צמוד למילה שלפניו ולמילה שלאחריו, ומסמנים אותו בגובה ראשי האותיות (אם אפשר). הקו המפריד מסומן בגובה אמצע האותיות ויש רווח בינו ובין המילים שלפניו ושלאחריו.[1]

הערה ב: המקף הבא במקרא שימושו אחר, והוא שייך בעיקרו לטעמי המקרא: הוא מורה על צירוף שתי מילים או יותר הנקראות בטעם אחד, וצירוף זה תלוי בנסיבות מוזיקליות.

[1] להוציא קו לציון טווח ("עד") סעיף 18.

.

יג. סימן הסעיף (§)

.

33 – סימן הסעיף: שימושים

בכתיבה שיש בה סעיפים סעיפים נוהגים לסמן מימין למספר הסעיף את סימן הסעיף §. כן נוהגים להשתמש בסימן הזה בהזכרת הסעיף בטקסט. למשל:
ראו §264.

.

נספח א – שילוב טקסט באותיות לועזיות בתוך טקסט עברי

בעת כתיבת טקסט שיש בו חלקים הכתובים לועזית מתעוררות בעיות בשימוש סימני הפיסוק, בגלל כיוון הכתיבה ההפוך. בעיקר מתעוררות בעיות כשהחלק הלועזי נמשך משורה לשורה. בנספח זה מוצעות הנחיות למקרים מסוג זה.

א. סימני ההפסק (נקודה, פסיק, נקודה ופסיק וכו')

בעת המעבר מן הלועזית לעברית יבוא סימן הפיסוק במקום הראוי לו על פי הסדר העברי (אבל סימן פיסוק השייך לרצף הלועזי יבוא על פי הלועזית). למשל:
(1)  עיין גם בספרו של מילר, E. F. Miller, The Influence of Gesenius on Hebrew Lexicography, 1927. כאן רק נזכיר וכו'.
(2)  מילון המקרא הגרמני־אנגלי של קלר ובאומגארטנר, L. Köhler & W. Baumgartner, Lexicon in Veteris Testamenti Libros, 1953, מכיל מילון מעולה לארמית המקראית.

כשבא טקסט באותיות לועזיות בסוף פסקה, קיימים כמה מנהגים בעניין סימון הנקודה. יש הנוהגים לתת את הנקודה בצד שמאל על דרך העברית. למשל:
(3)  לאחרונה דן בבעיה זו ח"י פולוצקי: "A Point of Arabic Syntax; the Indirect Attribute", Israel Oriental Studies 8 (1978), pp. 159–173.

יש נוהגים לתת את הנקודה בצד ימין על דרך הלועזית. למשל:
(4)  לאחרונה דן בבעיה זו ח"י פולוצקי: "A Point of Arabic Syntax; the Indirect Attribute", Israel Oriental Studies 8 (1978), pp. 159–173.

ויש שאינם מסמנים נקודה לא מימין ולא משמאל.
ראוי לנקוט שיטה מן השיטות ולנהוג בה עקיבות.

ב. סוגריים

טקסט באותיות לועזיות הבא בסוגריים בתוך טקסט עברי – יבואו הסוגריים על פי העברית (גם במקרה של מעבר משורה לשורה), כלומר סוגר ימני יבוא בין הטקסט העברי לטקסט הלועזי, וסוגר שמאלי יבוא לפני המשך הטקסט העברי. למשל:
(5) עליך להכיר את מנגנון הפתיחה (opening
mechanism) של יציאת החירום.

ג. מירכאות

טקסט באותיות לועזיות הבא בתוך רצף עברי – ברוב המקרים השימוש באות לועזית מייתר את המירכאות. אם בכל זאת יש צורך במירכאות יבואו המירכאות לפי הסדר שקובע הטקסט הלועזי, גם במקרה של מעבר משורה לשורה. למשל:
(6)  איש המאפיה פסע חרש בסמטה הצרה מחזיק בחזקה
את אקדחו וחושב לעצמו על ה־"offer he couldn't
refuse" ששמע כמה דקות לפני כן.

.

נספח ב – שימושים מסורתיים של סימני הפיסוק

א. בספרות התורנית נהוג לסמן נקודה כהפניה לעמוד א של הדף ונקודתיים כהפניה לעמוד ב. למשל:
שבת ט. (=דף ט עמוד א); יבמות כג: (=דף כג עמוד ב).

ב. בספרות הרבנית מוצאים גרשיים במילים זרות לשם הבדלתן מן העבריות. למשל:
המנפצו – קרפי"ר בלע"ז (רש"י בשבת עג ע"א), המיסך – אורדי"ר (שם).