הכללים אושרו בישיבת המליאה רלה.

3.6 הפועל בגזרת ל"א

.

כלל א – נטיית פועלי ל"א בעבר בבינוני בציווי ובעתיד

1. נטיית הפעלים מגזרת ל"א היא על דרך השלמים כאשר האל"ף באה בתנועה. למשל: מָצְאוּ, מוֹצְאִים, תִּמְצְאִי, נִמְצָאִים, מַמְצִיאָה.

2. בדרך כלל כאשר ל' הפועל אינה בתנועה, האל"ף נחה וע' הפועל מנוקדת על פי התנועה בגזרת השלמים. לדוגמה: קָרָאתִי (על דרך שָׁמַרְתִּי; קמץ בהברה פתוחה), מְדֻכָּא (על דרך מְלֻמָּד), יָרֵא (על דרך זָקֵן), מִלֵּא (על דרך שִׁמֵּר), לִמְצֹא (על דרך לִשְׁמֹר); בדומה לכך בָּא (על דרך קָם), יֵצֵא (על דרך יֵשֵׁב).[1]

3. במקרים האלה ע' הפועל מנוקדת שלא על פי התנועה בגזרת השלמים:

(א) בכל הבניינים, למעט בניין קל, ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורות עבר בגוף הראשון והשני. למשל: נִמְלֵאנוּ, רִפֵּאתִי, מֻלֵּאת, הִתְמַלֵּאנוּ, הִבְרֵאתֶם, הֻקְפֵּאתִי.
במקרא הֻבָאתָה.

(ב) בבניין קל בשורשים טמ"א, יר"א, מל"א, צמ"א, שׂנ"א – ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורת עבר נסתר (צורת העבר שווה לצורת הבינוני). למשל: יָרֵא, צָמֵא, ובצורות עבר בגוף הראשון והשני, כגון צָמֵאתִי, מָלֵאתָ, שְׂנֵאתֶם.

השורש שׂנ"א נוטה בבינוני במשקל פּוֹעֵל: שׂוֹנֵא, שׂוֹנֵאת וכיו"ב.

(ג) בצורות בינונית המסתיימות בתי"ו [2] – ע' הפועל מנוקדת בצירי. למשל: מוֹצֵאת, נִמְצֵאת, מְמַלֵּאת, מְמֻלֵּאת, מִתְמַצֵּאת, מֻמְצֵאת.

(ד) בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי ע' הפועל מנוקדת בסגול. למשל: תִּמְצֶאנָה, הִמָּצֶאנָה, תְּמַלֶּאנָה וכדומה.

(ה) בצורות העתיד הציווי ושם הפועל של הפועל בָּא – ע' הפועל מנוקדת בחולם מלא. למשל: יָבוֹא תָּבוֹאִי, בּוֹא, לָבוֹא (אבל: תָּבֹאנָה, בֹּאנָה).

[1] שתי הדוגמאות האחרונות בָּא, יֵצֵא שייכות לגזרת ל"א וגם לגזרה אחרת (ע"ו, פ"י), וניקודן על דרך נטיית הפעלים מן הגזרות ההן. ראו גם את הכלל על צורות הבינונית.
[2] קיימות גם צורות בינונית בסיומת ־ָה, כגון קוֹרְאָה, מְמַלְּאָה (ראו משקל פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מִתְפַּעֵל), ובבניין הפעיל זו הצורה השגורה, כגון מַקְרִיאָה.

 

.

כלל ב – שם הפועל בגזרת ל"א

שם הפועל מגזרת ל"א בכל הבניינים מסתיים באל"ף, כגון לִקְרֹא, לְהִמָּצֵא, לְמַלֵּא, לְהִתְמַצֵּא, לְהַבְרִיא.

הערות

  1. צורת המקור של השורש מל"א בבניין קל היא מְלֹאת או מְלֹא.
  2. בפועלי ל"א בבניין קל השייכים גם לגזרת פ"י או פ"נ, בשם הפועל המסתיים בתי"ו – ע' הפועל מנוקדת בצירי, כגון לָצֵאת, לָשֵׂאת.
.

כלל ג – הבינוני הפעול בגזרת ל"א

1. בדרך כלל באה ל' הפועל אל"ף בבינוני הפעוּל, כגון בָּרוּא, טָלוּא, כָּלוּא, קָפוּא, שָׂנוּא.

2. יש צורות בינוני פעוּל שבאה בהן יו"ד. המצויות הן: חָבוּי, מָצוּי, סָמוּי[1], קָרוּי[2].

3. הצורה נָשׂוּי באה ביו"ד בצורת היחיד במשמעות 'שנשא אישה'. בשאר הצורות והמשמעויות באה אל"ף.

[1] יש הגוזרים את הצורה סָמוּי מן השורש סמ"י.
[2] צורות בינוני פעול מן השורש קר"א הן באל"ף או ביו"ד בהבדל משמעות: קָרוּי – בהוראת 'נקרא'; קָרוּא – בהוראות אחדות: 'שקראו לו'; 'מוזמן', 'אורח'; 'מי שנקרא לעלות לתורה' ועוד.

 

.

כלל ד – שם הפעולה של בניין פיעל בגזרת ל"א

בדרך כלל השמות מגזרת ל"א באים במשקל פִּעוּל באל"ף בסופם. לדוגמה: בֵּרוּא, וִדּוּא, יִבּוּא, יִצּוּא, וכן מִלּוּאִים, נִשּׂוּאִים.
אולם יש שמות הבאים במשקל זה ובסופם יו"ד. המצויים הם: בִּטּוּי, דִּכּוּי, חִטּוּי, מִלּוּי (לצד מִלּוּא), נִבּוּי, רִפּוּי.

.

ה. הערה כללית לפועלי ל"א

במקורות מצויים פעלים רבים בגזרת ל"א הנוטים על דרך פעלים מגזרת ל"י. דוגמאות מלשון המקרא: כָּלִאתִי (תהלים קיט, קא), רִפִּאתִי (מלכים ב ב, כא), הִתְנַבִּיתָ (שמואל א י, ו); דִּכָּא (תהלים קמג, ג), מִלָּא (ירמיה נא, לד), יִתְחַטָּא (במדבר יט, יב); שְׂנֹאת (משלי ח, יג), מֵהִתְנַבּוֹת (שמואל א י, יג), לְמַלֹּאת (שמות לא, ה) ועוד. צורות דוגמת אלו נפוצות מאוד בלשון חז"ל.