Share on FacebookTweet about this on TwitterEmail to someonePrint this page

רקדנית על רחבת דיסקו והכיתוב להזיז ת'רגליים לנענע את האגן

תַּ' במקום אֶת הַ־

בעברית המדוברת הרצף אֶת הַ־ מתקצר לעיתים קרובות להגה אחד: תַּ. לשון מקוצרת זו אף מצאה דרכה אל הכתיבה, ובטקסטים המבקשים לחקות את לשון הדיבור רגיל הרצף תי"ו וגרש, למשל: "לוקח ת'זמן", "תן לשים ת'ראש על דיונה", "עד ששברת לי ת'לב". ויש גם כאלה המוותרים על הגרש וכותבים למשל "ראיתי תסרט".

אך למי שחושבים שנוהג הלשון הזה חדש הוא – נכונה הפתעה.

שלוש שנים לאחר קום המדינה, בשנת תשי"א (1951), נתגלו בוואדי מורבעאת שבמדבר יהודה  תעודות עבריות קדומות, ובשנים תש"ך–תשכ"א (1960–1961) מצאה משלחת בראשות הארכאולוג (והרמטכ"ל השני של צה"ל) יִגָּאֵל ידין תעודות נוספות בנחל חבר. בתעודות שנמצאו באתרים אלו ובמקומות נוספים היו איגרות שכתב שמעון בן כוסבא – הוא בר כוכבא, מנהיג המרד ברומאים – ואיגרות שנשלחו אליו. והינה, אחד המאפיינים הלשוניים הבולטים ביותר שצדו את עיני החוקרים היה הקיצור ת במקום את ה־. למשל:

  • מעיד אני עלי ת שמים […] שאני נתן תכבלים ברגלכם כמו שעסתי [=שעשיתי] לבן עפלול
  • מודא אני לכם היום שחכרתי מכם תמקום שנקרה הסלם […] ותעפר הלבן ותדקל הטוב […]

את האיגרת במלואה ראו כאן; לדוגמאות נוספות ראו כאן וכאן.

הכתיב ת שבאיגרות הוא ודאי כתיב פונטי, המשקף – בדיוק כמו בלשון ימינו – את ההגייה המקוצרת שנָהגה בדיבור. באיגרות מצוי לפעמים גם ת במקום את לבדה (ולא רק במקום 'את ה־'), כגון "שוקלים תחצי הכסף הלז", אך כמו שהסביר חוקר הלשון אורי מור, נראה שכתיב זה הושפע מן הכתיב ת במקום את ה־.

החוקרים מציינים כי קיצור זה מוכר גם מכתוֹבות בלשונות כנעניות אחרות – חלקן כתוֹבוֹת הקדומות בהרבה לתעודות בר כוכבא. כך למשל בכתובת עמונית, שזמנה המשוער הוא המאה השמינית לפני הספירה, כתוב "תנעל תדלת" במקום 'תנעל את הדלת'.

בדיבור התקני ובכתיבה התקנית ראוי כמובן לנקוט את ה־, אך המתעקשים לומר או לכתוב תַּ' יוכלו לראות עצמם ממשיכי דרכם של העמונים ושל בר כוכבא ולוחמיו האמיצים.