כְּשֶׁ ולא שֶׁ־

kshe

בפתיחה של תיאור זמן נכון לומר 'כש' – בלי להשמיט את הכ"ף:

  • כשנגיע לגשר – נעבור אותו (ולא "שנגיע").
  • חשבתי עלייך כששמעתי את השיר שלנו (ולא "ששמעתי").
  • כשאומרים לי שמש, אני יכול לחשוב על אהבה (ולא "שאומרים").

הרצף כְּשֶׁ, בדיוק כמו כַּאֲשֶׁר, פותח פסוקית זמן ועונה על השאלה 'מתי?'
‍‍‍‍‍‍ ‍‍לעומת זאת המילית שֶׁ־ עונה על השאלה 'איזה?' או 'מה?'
למשל: ‍‍‍‍‍‍ ‍‍

  • הסרט שראינו היה מצוין. (עונה על השאלה: איזה סרט?)
  • הבטחתי לו שאבוא לבקר. (עונה על השאלה: מה הבטחתי?)

בלשון הדיבור רווח למדי השימוש בש־ במקום כש־, והתופעה הולכת וחודרת גם לכתיבה. יסודו של השיבוש הזה הוא ככל הנראה פונטי: השמטה או הבלעה של ההגה k הנהגה ברצף  כש־  בלא תנועה (מדובר בשווא נע הנהגה בלשוננו היום כשווא נח).

ש במקום כש בספרות חז"ל

בחקר לשון חכמים בכלל ולשון המשנה בפרט נוצר דיון מעניין בסוגיה זו. משה בר־אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית, מצא בעבר בכתבי יד מסוימים של המשנה כמה היקרויות של ש־ במקומות שבהם בדפוסים ובכתבי יד אחרים יש כש־, למשל: "שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע שהיו מהלכין בדרך…" (עבודה זרה ב, ה). בר־אשר ראה במובאות אלו ראיה לשימוש נדיר של המילית ש־ לפתיחת פסוקית זמן – בדיוק כמו כש־. מנחם צבי קדרי, שנדרש בעקבותיו לנושא, העלה השערה ולפיה במקור לא היו אלה פסוקיות זמן כי אם פסוקיות זיקה או סיבה, אלא שבדורות מאוחרים יותר לא הובן מבנה המשפט והוא "תוקן" לפסוקית זמן על ידי הוספת 'כ'. לפי השערה זו אין לומר כי החלפת הצירוף כש־ בש־ המוכרת בעברית בת ימינו מתועדת גם בלשון חכמים.

עכשיו ש או עכשיו כש?

לאחר המילה עכשיו באה במקורות דווקא המילית ש־, למשל:

  • "אלו אני פסקתי לעצמי, אשב עד שילבין ראשי. עכשיו שאבא פסק עלי, מה אני יכולה לעשות…" (משנה כתובות יג, ה).
  • "אני אמרתי תלך בקומה זקופה כאדם, עכשיו שלא רצית על גחונך תלך" (תוספתא סוטה ד, יז)
  • "עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי" (בבלי מסכת ברכות יז ע"א; יומא פז ע"ב)

גם בתנ"ך מצאנו היקרות אחת של המבנה הזה, בניסוח האופייני ללשון המקרא: "וְעַתָּה אֲשֶׁר בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה…"(שמואל ב יד, טו).

מסתבר שעלינו לראות ב'עכשיו ש' מבנה לעצמו, שאינו קשור לפסוקיות הזמן הרגילות. במבנה זה החלק הבא לאחר המילית ש־ הוא מעין ביאור למילה 'עכשיו' – הגדרת ההיבט המסוים של "עכשיו" שאליו הדובר רוצה להתייחס (ולא תיאור זמן שנועד להבהיר "מתי עכשיו" כבניסוח "אתמול כשחזרנו הביתה"). בלשון ימינו אין מניעה לומר "עכשיו, כש…" במבנה של תמורה (כמו "לפני שנתיים, כשהייתי בצבא…"), אך הרוצה לדבוק בלשון המקורות יבכר את המבנה הקלסי 'עכשיו ש־'.