קולות בעלי חיים

animalsבמדרש "כיסא ואיפודריון" מן המאה האחת עשרה נמצאת רשימה ארוכה למדי ומפתיעה למדי של קולות בעלי חיים:

"אמר ר' יוחנן היו כולם נותנים קולם והיה מרעיד כל העולם כולו, שור גועה, אריה שואג, איל צוהל, נמר צורח, כבש חונב, זאב זורד, צבי מפרט, דוב מגמגם, חמור מבריס, פיל נוהם, ראם מצלצל, גרפית מלבלב, אדם מרנן, שד מזמר, זיז היה קורא וקולו עולה לשמים, נשר צועק כקול מים רבים, יונה מהגה, נץ מצפצף והיה מקולו מתעוררים כל ישני ירושלם, נחש בפיו היה שורק והיו חולי ירושלם מתרפאין מקולו".

במדרש מתואר כיסאו של שלמה המלך וההדום שלמרגלותיו. על הכיסא חקוקות דמויות של בעלי חיים ושל יצורים מיתולוגיים – "גרפית" (ויש הסוברים שגרפית הוא ג'ירף), "שד", ו"זיז". הפסקה המובאת לעיל מתארת את הקולות שהשמיעו – אולי בשעה שעלה שלמה לכיסאו. את המדרש במלואו ראו כאן (מתוך אתר "מאגרים" של מפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה).

הינה רשימה של בעלי חיים (לפי סדר הא-ב) והפעלים המציינים את קולותיהם – מהם שנזכרו במדרש הנ"ל ומהם ממקורות אחרים:

  • אווז מגעגע
  • אפרוח מצייץ
  • אריה שואג (ככתוב "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא", עמוס ג, ח)
  • דבורה מזמזמת
  • דוב נוהם (בתנ"ך הוא הומה או שׁוֹקֵק)
  • זאב זורד (במדרש) או מיילל (בספרות החדשה)
  • חזיר נוחר
  • חמור נוער, נוהק או מבריס
  • חתול מיילל
  • יונה הומה (וגם הוֹגָה או מְהַגָּה)
  • כבשה פועה (במדרש גם חונבת – אולי היפוך אותיות של נבח)
  • כלב נובח (במקרא) וגם מייבב, נוהם או מיילל (בספרות החדשה)
  • נחש לוחש, מלחש, נושף ושורק (בספרות חז"ל)
  • סוס צוהל ונוחר (במקרא) וצונף (בלשון התלמוד)
  • עורב קורא (כבר במקרא) וגם מקרקר (בימינו)
  • עז פועה
  • עכבר מצפצף (אצל מנדלי מוכר ספרים) ומצייץ (בספרות ימינו)
  • פיל נוהם (במדרש), וכיום גם תוקע, מריע ומחצצר בהשראת צורת החדק (ובספר גן גורים "מאנפף לגורים וקורא בחרחורים")
  • פרה גועה ("וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ… הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ", שמואל א ו, יב)
  • צבוע צוחק (כך בלשונות העולם) או מיילל
  • ציפור מצייצת, מצפצפת, שרה ומזמרת
  • צפרדע מקרקרת
  • צרצר מצרצר
  • שועל מיילל
  • תוכי מדבר, שורק, מפטפט ומקשקש
  • תן מיילל
  • תרנגול קורא
  • תרנגולת מקרקרת או מקדקדת (אבן־שושן: משמיעה קול כעין קַד־קַד)

הערות על כמה מן הפעלים

  • גִּעְגַּע – כבר בספר בן סירא נמצא הרצף "גע גע" המביע קול, וקושרים אותו לפועל גָּעָה. הפועל גִּעְגַּע מופיע בספרות החדשה לציון קול האווזים וגם צחוק של בני אדם.
  • הִבְרִיס – לדעת חוקר התלמוד שאול ליברמן, פועל זה המיוחס כמו שראינו במדרש לחמור, מקביל לפועל היווני brazein המציין קולות של דובים ופילים.
  • הָמָה – פועל כללי לציון קול. בתנ"ך אפילו כלבים הומים (תהלים נט, ז).
  • זִמְזֵם – חידושו של אליעזר בן־יהודה לפי עדותו במילונו. לצד הדבורים מזמזמים הזבובים והיתושים, וכמובן גם בני אדם וכלים למיניהם.
  • יִלֵּל – בתנ"ך מוכרים יְלָלָה והֵילִיל (הפעיל) . המופע הקדום ביותר של הפועל יילל (פיעל) הוא ככל הנראה במגילות מדבר יהודה ולאחר מכן בספרות חז"ל. לרוב הוא מציין בכי של בני אדם. בספרות החדשה הוא יוחס לבעלי חיים אחדים, והבולטים בהם חתול ותן.
  • לִבְלֵב – הפועל משמש להשמעת קול, למשל קולו של האל: "לבלב בקולו כביכול – 'ועליון יתן קולו'" (שיר השירים רבה). בפיוט המתפללים מלבלבים זמירות לאל. בן־יהודה במילונו קושר את הפועל למילה لبلب [לבּלבּ] בערבית המציינת את קול הכבש והתיש. (ראו עוד ח' ילון, פרקי לשון, עמ' 84–85.)
  • נָהַם – פועל כללי לציון קול, לרוב קול מפחיד. בתנ"ך "אֲרִי נֹהֵם" (משלי כח, טו), וגם בני אדם "וּנְהַמְתֶּם אִישׁ אֶל אָחִיו" (יחזקאל כג, כד), ואפילו הים נוהם: "כְּנַהֲמַת יָם" (ישעיהו ה, ל). הייחוס הראשון של הפועל לדוב הוא בפיוט של הקליר: "כלה תעש בם ויהמו / כי עלינו כדובים נהמו". 
  • נָהַק – הוא קולו של החמור על פי הפסוק "הֲיִנְהַק פֶּרֶא עֲלֵי דֶשֶׁא אִם יִגְעֶה שּׁוֹר עַל בְּלִילוֹ" (איוב ו, ה). "פרא" המקראי מזוהה כחמור בר, עָרוֹד; ובספרות חז"ל: "אין חמור נוהק אלא מתוך כפיפה של חרובין" (ירושלמי, יומא מה ע"ג, ושם גם בגרסה "נוקק"). לפועל הזה קרובים הפעלים נָאַק ונָהַג, שגם הם מביעים קולות של בעלי חיים.
  • נָחַר – במקרא יש נחרת סוסים (ירמיהו ח, טז). הפועל הזה נקשר לחזיר כנראה על פי הצליל חר־חר המיוחס לו בכמה מלשונות אירופה.
  • נָעַר – במקרא "נָעֲרוּ כְּגוֹרֵי אֲרָיוֹת" (ירמיהו נא, לח). בספרות חז"ל הנעירה מיוחדת לחמור, וכך גם בימינו.
    הינה סיפור יפה על חמור חכם ונעירתו: "מעשה בחמורו של ר' חנינא בן דוסא שגנבוהו ליסטים וחבשוהו בחצר. הניחו לפניו שעורים ותבל ולא אכל ולא שתה. ואמרו [הליסטים]: מה אנו מניחין חמור זה שימות ויבאיש עלינו את החצר. פתחו לו הדלת והוציאוהו. כשהיה בדרך היה משחק ובא עד שהגיע לפתחו של ר' חנינא בן דוסא. התחיל נוער. ושמע בנו של ר' חנינא קולו. אמר לו: אבא, קול בהמתנו אני שומע. אמר לו: בני, פתח לו הפתח, שכבר מתה ברעב. הכניסה ונתן לפניה שעורים ואכלה ושתתה. מלמד שכשם שהצדיקים חסידים כך בהמתן חסידים." (אבות דרבי נתן)
  • פָּּעָה – פועל מקראי המיוחס לאישה יולדת. בספרות חז"ל ובפיוט הקדום אנו מוצאים עֶגְלָה שפועה, ומאוחר יותר יוחד הפועל לבני הצאן – כבשים, עיזים, טליים וגדיים.
  • צִפְצֵף, צִיֵּץ, צִוֵּץ – הפועל העתיק מן השלושה הוא צפצף שבמקרא, כגון "וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף" (ישעיהו י, יד). צִיֵּץ מופיע לראשונה בלשון חז"ל, כגון "צפור מצייץ ויודע על מה מצייץ" (קוהלת רבה). בספרות העברית החדשה (ובמילונים) אפשר למצוא גם צִוֵּץ והִצְוִיץ הגזורים מן הקול צְוִיץ־צְוִיץ.
  • צִרְצֵר – במדרש עשרת המלכים נדרש השם נבוכדנאצר: "נבו – שהיה נובח ככלב; כד – שהיה כמלא כד; נצר – שהיה מצרצר כצרצר".

הינה מובאות מן הספרות העברית החדשה־ישנה שיש בהם שפע קולות של בעלי חיים:

  • "והנה אריות וכפירים שואגים, דובים הומים, זאבי ערב מיללים וחזירי יער חורקי שן, ואחריהם מַשַׁק בעלי כנף מורדי אור, בנות יענה לילית ועורבי נחל צועקים ומיללים בילל ישמון. גם נחשים שורקים…" (אברהם מאפו, אהבת ציון, 1853)
  • "ושניאור חקה באמנות רבה קול גור־כלב נובח, יללת החתול, געית הפּרה, נעירת החמור, קריאת התרנגול, צפצוף הצפּרים, זמזום הדבורים, קרקור הצפרדעים, צהלת הסייח ושריקותיהן של חיות שונות. המשורר היה מלא רצון ונחת מחקוייו ותנועותיו אלה." (ראובן בריינין על ז' שניאור, 1917)

 ‍‍באהבה לכל בעלי החיים ולא משנה באיזו שפה הם מדברים.