WP_Post Object
(
    [ID] => 23821
    [post_author] => 3
    [post_date] => 2017-08-20 15:23:06
    [post_date_gmt] => 2017-08-20 12:23:06
    [post_content] => במדרש "כיסא ואיפודריון" מן המאה האחת עשרה נמצאת רשימה ארוכה למדי ומפתיעה למדי של קולות בעלי חיים:

"אמר ר' יוחנן היו כולם נותנים קולם והיה מרעיד כל העולם כולו, שור גועה, אריה שואג, איל צוהל, נמר צורח, כבש חונב, זאב זורד, צבי מפרט, דוב מגמגם, חמור מבריס, פיל נוהם, ראם מצלצל, גרפית מלבלב, אדם מרנן, שד מזמר, זיז היה קורא וקולו עולה לשמים, נשר צועק כקול מים רבים, יונה מהגה, נץ מצפצף והיה מקולו מתעוררים כל ישני ירושלם, נחש בפיו היה שורק והיו חולי ירושלם מתרפאין מקולו".

במדרש מתואר כיסאו של שלמה המלך וההדום שלמרגלותיו. על הכיסא חקוקות דמויות של בעלי חיים ושל יצורים מיתולוגיים - "גרפית" (ויש הסוברים שגרפית הוא ג'ירף), "שד", ו"זיז". הפסקה המובאת לעיל מתארת את הקולות שהשמיעו - אולי בשעה שעלה שלמה לכיסאו. את המדרש במלואו ראו כאן (מתוך אתר "מאגרים" של מפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה).

הינה רשימה של בעלי חיים (לפי סדר הא-ב) והפעלים המציינים את קולותיהם - מהם שנזכרו במדרש הנ"ל ומהם ממקורות אחרים:

 	
אווז מגעגע
 	
אפרוח מצייץ
 	
אריה שואג (ככתוב "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא", עמוס ג, ח)
 	
גמל מחרחר או נוחר (בספרות העברית החדשה)
 	
דבורה מזמזמת
 	
דוב נוהם (בתנ"ך הוא הומה או שׁוֹקֵק)
 	
זאב זורד (במדרש) או מיילל (בספרות החדשה)
 	
חזיר נוחר (בספרות החדשה), נוצֵר או נועֵץ (בספרות חז"ל לפי כתבי יד)
 	
חמור נוער, נוהק או מבריס
 	
חתול מיילל
 	
יונה הומה (וגם הוֹגָה או מְהַגָּה)
 	
כבשה פועה (במדרש גם חונבת - אולי היפוך אותיות של נבח)
 	
כלב נובח (במקרא) וגם מייבב, נוהם או מיילל (בספרות החדשה)
 	
נחש לוחש, מלחש, נושף ושורק (בספרות חז"ל)
 	
סוס צוהל ונוחר (במקרא) וצונף (בלשון התלמוד)
 	
עורב קורא (כבר במקרא) וגם מקרקר (בימינו)
 	
עז פועה
 	
עכבר מצפצף (אצל מנדלי מוכר ספרים) ומצייץ (בספרות ימינו)
 	
פיל נוהם (במדרש), וכיום גם תוקע, מריע ומחצצר בהשראת צורת החדק (ובספר גן גורים "מאנפף לגורים וקורא בחרחורים")
 	
פרה גועה ("וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ... הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ", שמואל א ו, יב)
 	
צבוע צוחק (כך בלשונות העולם) או מיילל
 	
ציפור מצייצת, מצפצפת, שרה ומזמרת
 	
צפרדע מקרקרת, ובספרות העברית גם מְאַרְדַּעַת (מן אורדעא – צפרדע בארמית)
 	
צרצר מצרצר
 	
שועל מיילל
 	
תוכי מדבר, שורק, מפטפט ומקשקש
 	
תן מיילל
 	
תרנגול קורא
 	
תרנגולת מקרקרת או מקדקדת (אבן־שושן: משמיעה קול כעין קַד־קַד)

הערות על כמה מן הפעלים

 	
גִּעְגַּע - כבר בספר בן סירא נמצא הרצף "גע גע" המביע קול, וקושרים אותו לפועל גָּעָה. הפועל גִּעְגַּע מופיע בספרות החדשה לציון קול האווזים וגם צחוק של בני אדם.
 	
הִבְרִיס - לדעת חוקר התלמוד שאול ליברמן, פועל זה המיוחס כמו שראינו במדרש לחמור, מקביל לפועל היווני brazein המציין קולות של דובים ופילים.
 	
הָמָה - פועל כללי לציון קול. בתנ"ך אפילו כלבים הומים (תהלים נט, ז).
 	
זִמְזֵם - חידושו של אליעזר בן־יהודה לפי עדותו במילונו. לצד הדבורים מזמזמים הזבובים והיתושים, וכמובן גם בני אדם וכלים למיניהם.
 	
יִלֵּל - בתנ"ך מוכרים יְלָלָה והֵילִיל (הפעיל) . המופע הקדום ביותר של הפועל יילל (פיעל) הוא ככל הנראה במגילות מדבר יהודה ולאחר מכן בספרות חז"ל. לרוב הוא מציין בכי של בני אדם. בספרות החדשה הוא יוחס לבעלי חיים אחדים, והבולטים בהם חתול ותן.
 	
לִבְלֵב - הפועל משמש להשמעת קול, למשל קולו של האל: "לבלב בקולו כביכול - 'ועליון יתן קולו'" (שיר השירים רבה). בפיוט המתפללים מלבלבים זמירות לאל. בן־יהודה במילונו קושר את הפועל למילה لبلب [לבּלבּ] בערבית המציינת את קול הכבש והתיש. (ראו עוד ח' ילון, פרקי לשון, עמ' 84–85.)
 	
נָהַם - פועל כללי לציון קול, לרוב קול מפחיד. בתנ"ך "אֲרִי נֹהֵם" (משלי כח, טו), וגם בני אדם "וּנְהַמְתֶּם אִישׁ אֶל אָחִיו" (יחזקאל כג, כד), ואפילו הים נוהם: "כְּנַהֲמַת יָם" (ישעיהו ה, ל). הייחוס הראשון של הפועל לדוב הוא בפיוט של הקליר: "כלה תעש בם ויהמו / כי עלינו כדובים נהמו". 
 	
נָהַק - הוא קולו של החמור על פי הפסוק "הֲיִנְהַק פֶּרֶא עֲלֵי דֶשֶׁא אִם יִגְעֶה שּׁוֹר עַל בְּלִילוֹ" (איוב ו, ה). "פרא" המקראי מזוהה כחמור בר, עָרוֹד; ובספרות חז"ל: "אין חמור נוהק אלא מתוך כפיפה של חרובין" (ירושלמי, יומא מה ע"ג, ושם גם בגרסה "נוקק"). לפועל הזה קרובים הפעלים נָאַק ונָהַג, שגם הם מביעים קולות של בעלי חיים.
 	
נָחַר - במקרא יש נחרת סוסים (ירמיהו ח, טז). הפועל הזה נקשר לחזיר כנראה על פי הצליל חר־חר המיוחס לו בכמה מלשונות אירופה.
 	
נָעַר - במקרא "נָעֲרוּ כְּגוֹרֵי אֲרָיוֹת" (ירמיהו נא, לח). בספרות חז"ל הנעירה מיוחדת לחמור, וכך גם בימינו.
הינה סיפור יפה על חמור חכם ונעירתו: "מעשה בחמורו של ר' חנינא בן דוסא שגנבוהו ליסטים וחבשוהו בחצר. הניחו לפניו שעורים ותבל ולא אכל ולא שתה. ואמרו [הליסטים]: מה אנו מניחין חמור זה שימות ויבאיש עלינו את החצר. פתחו לו הדלת והוציאוהו. כשהיה בדרך היה משחק ובא עד שהגיע לפתחו של ר' חנינא בן דוסא. התחיל נוער. ושמע בנו של ר' חנינא קולו. אמר לו: אבא, קול בהמתנו אני שומע. אמר לו: בני, פתח לו הפתח, שכבר מתה ברעב. הכניסה ונתן לפניה שעורים ואכלה ושתתה. מלמד שכשם שהצדיקים חסידים כך בהמתן חסידים." (אבות דרבי נתן)
 	
פָּּעָה - פועל מקראי המיוחס לאישה יולדת. בספרות חז"ל ובפיוט הקדום אנו מוצאים עֶגְלָה שפועה, ומאוחר יותר יוחד הפועל לבני הצאן - כבשים, עיזים, טליים וגדיים.
 	
צִפְצֵף, צִיֵּץ, צִוֵּץ - הפועל העתיק מן השלושה הוא צפצף שבמקרא, כגון "וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף" (ישעיהו י, יד). צִיֵּץ מופיע לראשונה בלשון חז"ל, כגון "צפור מצייץ ויודע על מה מצייץ" (קוהלת רבה). בספרות העברית החדשה (ובמילונים) אפשר למצוא גם צִוֵּץ והִצְוִיץ הגזורים מן הקול צְוִיץ־צְוִיץ.
 	
צִרְצֵר - במדרש עשרת המלכים נדרש השם נבוכדנאצר: "נבו - שהיה נובח ככלב; כד - שהיה כמלא כד; נצר - שהיה מצרצר כצרצר".

הינה מובאות מן הספרות העברית החדשה־ישנה שיש בהם שפע קולות של בעלי חיים:

 	
"והנה אריות וכפירים שואגים, דובים הומים, זאבי ערב מיללים וחזירי יער חורקי שן, ואחריהם מַשַׁק בעלי כנף מורדי אור, בנות יענה לילית ועורבי נחל צועקים ומיללים בילל ישמון. גם נחשים שורקים..." (אברהם מאפו, אהבת ציון, 1853)
 	
"ושניאור חקה באמנות רבה קול גור־כלב נובח, יללת החתול, געית הפּרה, נעירת החמור, קריאת התרנגול, צפצוף הצפּרים, זמזום הדבורים, קרקור הצפרדעים, צהלת הסייח ושריקותיהן של חיות שונות. המשורר היה מלא רצון ונחת מחקוייו ותנועותיו אלה." (ראובן בריינין על ז' שניאור, 1917)

 ‍‍באהבה לכל בעלי החיים, ולא משנה באיזו שפה הם מדברים.
    [post_title] => קולות בעלי חיים
    [post_excerpt] => כל ילד יודע שכלב נובח וחתול מיילל. המתקדמים יציינו גם את זמזום הדבורה ואת קריאת התרנגול. אבל האם ידעתם מה הוא קולם של הצבי, הזאב והגמל?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-09-14 19:52:36
    [post_modified_gmt] => 2021-09-14 16:52:36
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=23821
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 15180
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2016-05-05 13:11:25
    [post_date_gmt] => 2016-05-05 10:11:25
    [post_content] => כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה

במילים האלה נפתח ההמנון הלאומי של מדינת ישראל "הַתִּקְוָה", המבוסס על שני בתיו הראשונים של השיר "תִּקְוָתֵנוּ" שחיבר המשורר העברי נפתלי הרץ אימבר, יליד גליציה, בשנת תרל"ח (1878/1877) בעת שישב ברומניה.

בשורות השנייה והרביעית נחרזות המילים הוֹמִיָּה וצוֹפִיָּה המוכרות לנו למן המקרא. הומייה היא הוֹמָה, ומילה זו נקרית במקרא שלוש פעמים: פעם אחת בישעיהו "תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה עִיר הוֹמִיָּה קִרְיָה עַלִּיזָה" (כב, ב) ופעמיים במשלי. צופייה היא צוֹפָה, ומילה זו נקרית פעם אחת במשלי: "צוֹפִיָּה הילכות (קרי: הֲלִיכוֹת) בֵּיתָהּ" (לא, כז). לצד הומייה וצופייה מצויות במקרא גם בוכייה (במגילת איכה) ופורייה (בישעיהו, ביחזקאל ובתהלים).

הצורות האלה מיוחדות במקרא ללשון השירה והנבואה, ולצידן משמשות הן בשירה המקראית הן בפרוזה צורות הבינוני (הווה) הרגילות בנקבה דוגמת עוֹלָה, עוֹשָׂה ורוֹאָה (כולן בבניין קל). כך בִּמקום עיר הומייה בישעיהו מדובר בספר מלכים על קריה הומה (מלכים א א, מא).

השירה המקראית ידועה בצורותיה המיוחדות. רבות מהן משמרות מאפייני לשון קדומים, והצורות הנ"ל – המשמרות את אות השורש האחרונה – הן דוגמה לכך: הומייה וצופייה, כמו הצורות הרגילות עוֹלָה ועוֹשָׂה, שייכות לשורשים שעיצורם האחרון הוא יו"ד (או וי"ו). יו"ד זו הייתה לכתחילה הגויה, כמו במילים צָפוּי, גָּלוּי, עֶלְיוֹן, בִּנְיָן, אבל במקרים רבים היא הפכה לאות לא הגויה, כמו בפעלים עָלִיתִי, תִּרְאֶינָה, ובמקרים אחרים נשמטה כליל, כבמילים קָנָה, קָנוּ, יִקְנֶה, יִקְנוּ, לִקְנוֹת, מִקְנֶה. כך קרה גם בצורות הבינוני הרגילות: קוֹנֶה, קוֹנָה, קוֹנִים, קוֹנוֹת.

והנה בכמה מקרים, בעיקר בשירה, משתקפת היו"ד המקורית, למשל בפעלים חָסָיוּ (דברים לב, לז – במקום חָסוּ), אֶהֱמָיָה (תהלים עז, ד – במקום אֶהֱמֶה), יֶחֱזָיוּן (ישעיהו כו, יא – לצד יֶחֱזוּ). לאלה מצטרפות צורות הבינוני יחידה הנ"ל וגם הצורה עֹטְיָה (שיר השירים א, ז – במקום עוֹטָה), הבנויה בדגם צורות הבינוני נקבה יוֹשְׁבָה, מוֹשְׁלָה, שׁוֹפְטָה ודומותיהן. אף צורת רבות בעלת יו"ד עיצורית מזדמנת לנו במקרא: הֹמִיּוֹת (משלי א, כא).

בעברית בת ימינו הצורות הומייה, צופייה ובוכייה משמשות בעיקר בלשון המליצית ובצירופים כגון 'ערבה בוכייה', 'יונה הומייה'. מזלה של הצורה פורייה שפר עליה אף יותר: בלשונם של רבים היא מחליפה לגמרי את פּוֹרָה כצורת הנקבה הרגילה של פּוֹרֶה, ובעקבותיה אף נולדה צורת הרבים פּוֹרִיִּים.
    [post_title] => הומייה וצופייה
    [post_excerpt] => בהמנון התקווה אנו שרים: "כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה, וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה". מה ההסבר לצורתן המיוחדת של המילים הוֹמִיָּה וצוֹפִיָּה המתועדות כבר במקרא?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%94-%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%99%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-11-23 10:20:33
    [post_modified_gmt] => 2023-11-23 08:20:33
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=15180
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 990
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-01-23 09:11:00
    [post_date_gmt] => 2011-01-23 07:11:00
    [post_content] => 
כאשר הֶהמון ממלא את הרחוב, אנו אומרים שהרחוב הומה – ולא במקרה.
הפועל המקראי הָמָה מציין ביסודו השמעת קול. הוא קרוב בצלילו ובמשמעותו למילים מְהוּמָה, נְהִימָה, הָמַם, הִמְהוּם ועוד, ואפילו לפועל האנגלי hum (זִמְזֵם, השמיע נהימה). מקובל לומר כי מילים אלו נוצרו כחיקוי לקול הטבעי שמשמיעים בעלי חיים בשעת צרה והתרגשות. ואכן בתנ"ך אנו פוגשים כמה בעלי חיים הומים: "נֶהֱמֶה כַדֻּבִּים כֻּלָּנוּ" (ישעיהו נט, יא), "יֶהֱמוּ כַכָּלֶב" (תהלים נט, טו), "כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָּם הֹמוֹת" (יחזקאל ז, טז). ולא רק הם: הים הוֹמֶה, הקריה הוֹמָה והעיר הוֹמִיָּה; המיית הלב והנפש היא ביטוי לערגה ולהשתוקקות.
המילה הָמוֹן קשורה אף היא לענייננו, ופירושה היסודי הוא רעש וקול. לאחר הבצורת הממושכת בימי אליהו התבשר אחאב מלך ישראל על הגשם העומד לרדת: "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם" (מלכים א יח, מא).
שימוש דומה במילה הָמוֹן לתיאור שאונם של המים בא בשיר הילדים הידוע 'היורה' מאת יחיאל היילפרין: "גשם גשם משמים קול המון טיפות המים". המילה הָמוֹן נושאת גם משמעות של 'קיבוץ גדול של אנשים', כגון בדברי העידוד של חזקיהו מלך יהודה לאנשיו: "חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמִלִּפְנֵי כָּל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר עִמּוֹ כִּי עִמָּנוּ רַב מֵעִמּוֹ" (דברי הימים ב לב, ז). את הקֶשר בין שתי משמעויותיה של המילה הָמוֹן – רעש וקהל אנשים – מסביר הפרשן שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) בפירושו לביטוי "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" בבראשית יז, ד: "עיקר הוראתו מהומה וקול שאון, והושאל על ריבוי בני אדם ובעלי חיים כי בהיות רבים מהם זה אצל זה, גורמים קול שאון". מאוחר יותר התרחבה משמעותה של המילה הָמוֹן לציון דברים רבים בכלל, כפי שהוא מסביר בהמשך דבריו: "ואחר כך הושאל גם לריבוי עניינים שאינם בעלי חיים". ומן המילה הָמוֹן במשמעות של קהל גדול נוצר בימי הביניים שם התואר הֲמוֹנִי שפירושו 'פשוט וגס', 'השייך להמונים'.
קשר דומה בין רעש ובין ריבוי של אנשים קיים כנראה גם במילים קָהָל וקוֹל. לשתי המילים שורשים קרובים, שלעיתים אף מתחלפים ביניהם. בירמיהו נא, נה נזכר הצירוף "קוֹל גָּדוֹל" במשמעות של 'קהל גדול', ואילו את הצירוף "קְהִלָּה גְדוֹלָה" בנחמיה ה, ח יש המפרשים במשמעות 'קול גדול', 'קול גערה'. אם אומנם כך, היחס בין קוֹל לקָהָל דומה ליחס שבין נוּר לנְהָרָה (המציינים שניהם אור) ובין לָמוּל למוֹהֵל.
נסיים בפסוק המשתמש בשורש המ"י בשתי משמעויותיו לצד מילים נוספות בעלות צליל דומה, כדי ליצור 'לשון נופל על לשון'. בסוף פרק יז בספר ישעיהו באה נבואה קצרה העוסקת במפלתם של צבאות גדולים – אולי צבאותיו של סנחריב מלך אשור. את ההמון הגדול הזה הנביא מדמה למי הים הגועשים והסוערים: "הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן...".
כתבה: תמר קציר (כץ)
קובץ להדפסה

    [post_title] => קול המון
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a7%d7%95%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%9f
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-12-21 07:32:27
    [post_modified_gmt] => 2022-12-21 05:32:27
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=990
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)