קש וגבבה

גְּבָבָה פירושה זרדים וענפים קטנים שנאספו בשדה, לרוב לצורך הסקה. השורש גב"ב במשמעות איסוף כנראה אינו מתועד במקרא, אך בארמית שבתרגום אונקלוס הוא מקביל לשורש קש"ש. כך למשל המילים "אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים" (במדבר טו, לב) מתורגמות "גברא כד מגבב אעין".

בספרות חז"ל מופיעה הגבבה בסמיכות לקש, ומכאן הצירוף 'קש וגבבה'. כך למשל פותח הפרק השלישי של מסכת שבת במשנה: "כירה שהסיקוה בקש או בגבבה – נותנים עליה תבשיל".

גִּבֵּב פירושו 'אסף קש וגבבה' (השוו לפועל 'קושש' לצד שם העצם 'קש'). ויש הקושרים את 'גבבה' ו'גיבב' למילה גַּב במשמע 'עָרַם דברים זה על גבי זה' (בדמיון לצורת גב הבהמה).

כבר בלשון חכמינו הפועל 'גיבב' משמש לא רק במשמעות המקורית אלא גם במשמעות מושאלת: ריבוי דברים שאין בהם ממש. על דברי רבי אלעזר המודעי "מָן שירד להן לישראל היה גבוה שישים אמה" (בבלי יומא עו ע"א) אומר רבי טרפון: "מודעי! עד מתי אתה מגבב דברים ומביא עלינו". בלשוננו כיום משתמשים בשורש גב"ב בעיקר במשמעות המושאלת כגון "גיבוב דברים", וגם הצירוף 'קש וגבבה' מציין בדרך כלל דברים חסרי משקל וערך.

לצד גְּבָבָה נוצרה בעברית החדשה הצורה הזכרית גְּבָב, ומכאן גם 'קש וגבב'. חידוש המילה גְּבָב מיוחס לח"נ ביאליק כמובא ב"מלון חדושי ח.נ. ביאליק" מאת יצחק אבינרי. ייתכן שביאליק ראה במילה גְּבָבָה, שנכתבה פעמים רבות 'גבבא', צורה ארמית מיודעת, ולכן נקט את הצורה גְּבָב. אפשר גם שהצורה הזכרית קַשׁ גרמה להעדפת הצורה גְּבָב בצירוף 'קש וגבב', כמו שנקט למשל אלתרמן באחד ממאמריו: "בדרך כלל אין הציבור הישראלי רגיל לראות את מנהיגיו כשהם טורחים להטעותו ולבלבל דעתו ולהיחבא מפניו מאחורי מחיצות של קש וגבב" (נתן אלתרמן, "הממשלה והתחפושת", מעריב י"ג באלול, תשכ"ח; 6 בספטמבר 1968).

במונחי הביוב של האקדמיה ללשון העברית (תשכ"ה, 1965) נקבע המונח גְּבָב לציון פסולת המצטברת על סבכת סינון של ביוב.

כתב יעקב עציון.