כשסבתא שלי דיברה עברית

שירים שנכתבו
לכבוד יום השפה העברית

כמה כותבים שיתפו אותנו בשירים מחורזים שכתבו לכבוד יום השפה העברית:

• עידית גילאור אבולעפיה – כשסבתא שלי דיברה עברית…
• ליאת בן שי – על “הלשון העברית” שלי
• עידית אורדן – בְּמִלִּים יָפוֹת נֶהֱגֶה
• אריה מיירס – שיר לכבוד יום העברית

 

כשסבתא שלי דיברה עברית… (או “לא מתקדמים לאחור”) / עידית גילאור אבולעפיה

על “הלשון העברית” שלי / ליאת בן שי

נולדתי במדינה העברית
בעיר: “תל אביב”
בקיץ של שנת תש”ח.

אמי קראה לי :
“צברית תוצרת הארץ”
בבית דיברו עברית
ובחשאי ובשקט שמענו
פולנית, אידיש, וגרמנית
השכנים דיברו עיראקית
תימנית, וספניולית.
בקול ובצליל אחר.

בבית הספר למדנו
ושחקנו בעברית של
חול ושל קודש.

“כאן מדברים עברית”
היה כתוב בכניסה לכיתה
וסמל המנורה וענפי הזית
היה תלוי מעל המשקוף.
במסדר שרנו את “התקווה”
בראש מורם ובכוונת הלב.

והשכם בבוקר הגיע לביתינו
עיתון “דבר” מגולגל בגומיה
ובו מצאו הורי את כל
שרצו לדעת על המפלגה
ועל המדינה הצעירה שלהם.

בכל יום שלישי הטוב
הגיע אלי “דבר לילדים”
ולא היתה מאושרת ממני.

הציורים השמות והסיפורים
נבלעו בשקיקה ועונג
ובזמן ההוא נבנו היסודות
בראשי הפתוח,
בלב נבנו הבנינים.

ועל הלשון עלו “המילים”
אשר לא ידעו את מקומן
לפני היציאה מהפה הסגור.

ועמוק במאגר הזכרון
נערכו תרגילי סדר ומשמעת
לשמור שלא תפרחנה בשוגג
ותגענה לאזניים ערלות.

הרוח שבי הרימה ונשאה
בכנפיה את כל אלה
למחוזות חמים וקרים
ועיבדה אותן
כחומר ביד היוצר.

העברית על לשוני
התעברה שוב ושוב
וילדה בכאב ובשמחה
את האמונה במילים הכתובות:
“אדם, אדמה, מים, אהבה,.
עבודה עברית, שלום בטחון.
חן, חסד ורחמים”.

היום לאחר כמעט 70 שנה
עומדות עדיין מילים המצפות
להמריא אל על
ולגעת באבני הכותל
להתפלל בהר הרצל
להודות בהר ציון
לברך בהר הזיתים
ולחזור בשלום ל “דלת אמותי”.

לנחות על מחברת חלקה
הנמצאת קבע על מחשבי הנייד
אשר מוכן ומזומן
לכתוב ולשמור.
ועם הרוח פרחו ועפו

בְּמִלִּים יָפוֹת נֶהֱגֶה / עידית אורדן

מִלִּים רַבּוֹת לָנוּ בַּשָּׂפָה
לְכָל מַטָּרָה נִמְצָא מִלָּה יָפָה
אַל נִתֵּן בָּהֶן לַחֲסֹךְ
וּלְמִלָּה אַחַת הַכֹּל לַהֲפֹךְ.

מִלִּים מְלֻטָּשׁוֹת וְזוֹהֲרוֹת
כְּמַטְמוֹן בַּמִּלּוֹן אֲצוּרוֹת
לְכָל אֶחָד וְאַחַת בְּחֶדְוָה מִלָּה מַמְתִּינָה
הִבִּיטוּ בָּהֶן וּרְאוּ, כָּל אַחַת מְפֹאֶרֶת כִּפְנִינָה.

שְׂפָתֵנוּ בְּמִלִּים עֲשִׁירָה
לִכְתִיבַת סִפּוּר וְשִׁירָה.
נֶהֱגֶה אוֹתָן בְּכָל שִׂיחָה
וְנַעֲנִיק מִלּוֹת אַהֲבָה לָךְ וּלְךָ.

דַּי לָנוּ מִלְּהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִלִּים זָרוֹת
אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה בִּשְׂפָתֵנוּ שְׁזוּרוֹת
לְכָל מְדִינָה שָׂפָה מִשֶּׁלָּהּ
לֹא נִשְׁמַע אֶת שְׂפָתֵנוּ מְדֻבֶּרֶת בָּהּ

שיר לכבוד יום העברית / אריה מיירס

שנים רבות היא נחה לה,
ללא מקום או נחלה,
חיפשה היא את דובריה שוב,
עד שחזרו הם ליישוב.

טיפין, טיפין, קצת פה ושם,
חזרת אלינו אל העם,
לא רק תפילות שגורות בפינו,
גם שפת רחוב וסלנג גילינו!

אך למה, למה לך עברית,
כה עתיקה, כה עכשווית,
על מה ולמה את מקשה,
על כל לומדייך, בבקשה?

חשוב לך, המלרע? מלעיל?
שורש? בניין? פעל? פיעל?
היגיון חשוב, נחוץ,
אז למה אני כה לחוץ?

זכר אחד, זכרים הרבה,
נשמע כה מסודר, יפה.
הופך שולחן לשולחנות,
וכל אחד עלול לטעות!

בנות רבות, אך אם אחת,
כולן יודעות כבר שזו בת.
אם יד אחת, וזוג הן שתיים,
אופן אחד – ואופניים?

מדוע לך, עברית צחה,
עם חי״ת וכ״ף (וקצת ליחה),
אור באל״ף, עור בעי״ן,
בג״ד כפ״ת מודגש כפליים.

אך למרות הטענות הנ״ל,
למרות שאני קצת מבולבל,
למרות שבירת שיניים ולב,
אותך, עברית, אני אוהב.

אוהב אני את שנות ימייך,
אלפי שנות דור וחידושייך,
לכן, אפתח איתך כל יום,
בשיר מזמור ודרישת שלום.