עברית במטבח: אלפס, תנורון, מצנם או מקלה, מְקַפָּה

אִלְפָּס

אלפס הוא סיר לבישול בעל ידית ארוכה וצורתו כמחבת עמוקה (באנגלית: casserole).
שמו לקוח מכלי הבישול הנזכרים בספרות חז"ל. כך למשל מצאנו בתוספתא: "המערֶה ממיחם למיחם ומאלפס לאלפס ומקדירה לקדירה…" (מעשרות א, ט). המילה אלפס התגלגלה מן היוונית, והיא מצויה בספרות חז"ל גם בצורות אחרות: לְפָס, לַפָּס.
המילה אלפס נקבעה במונחי כלים ותבשילים שפרסם ועד הלשון בשנת תרצ"ג (1933).אִלְפָּס

תַּנּוּרוֹן (טוסטר אובן)

תנורון הוא תנור קטן לאפייה ולקליית לחם.
המילה תנורון בנויה מן המילה תנור בתוספת סיומת ההקטנה ־וֹן. תנור הוא מתקן לאפייה כבר בתנ"ך, כגון "וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד" (ויקרא כו, כו), והוא נזכר גם בהקשר כללי של בערה ואש – למשל "תְּשִׁיתֵמוֹ כְּתַנּוּר אֵשׁ" (תהלים כא, י) או "בֹּעֵר כַּתַּנּוּר" (מלאכי ג, יט).
ייתכן שהמילה תנור נגזרה מן המילה נוּר שמשמעה אש (אליה קשורות גם המילים נר ומנורה).
המונח תנורון אושר במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ה (1995).

תַּנּוּרוֹן (טוסטר אובן)

מַצְנֵם או מַקְלֶה?

איך נקרא המכשיר "טוסטר" בעברית? החלופה העברית שנוצרה למילה הייתה מַצְנֵם. באקדמיה התנגדו למילה כי המכשיר אינו מכין צְנִים, שהוא קשה ופריך בחוץ ובפנים, אלא רק קולה את הפרוסה – משחים אותה מבחוץ אך התוך נשאר רך. לכן קבעו מַקְלֵה לֶחֶם ובקיצור מַקְלֶה (במילון 500 מונחים בכלכלת הבית, תשל"ח 1977). לאחר יותר משלושים שנה, התברר מעל לכל ספק שהניסיון להחליף את המונח לא צלח, ומליאת האקדמיה החליטה לאמץ את המונח המשמש מַצְנֵם (תשע"ה, 2014).
ואולם מקומו של השורש קל"י במטבח לא נפקד, והוא נשמר בחלופה העברית ל"טוסט" – לֶחֶם קָלוּי. עוד מילה משורש זה היא קָלִי – גרגירי דגן קלויים, כגון הקלי שנתן בועז לרות המואבייה: "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל" (רות ב, יד). בספרות חז"ל המילה באה בצורת הרבים: "לא יחלק החנווני קליות ואגוזים לתינוקות מפני שהוא מרגילן לבוא אצלו" (משנה בבא מציעא ד, יב).
ומניין לנו צְנִים? המילה הזאת נוצרה בעת החדשה, כנראה על פי "פת צנומה" שבתלמוד הבבלי (ברכות לט ע"א) ולפי הפירוש של רש"י ואחרים: פת יבשה. פירושים אחרים ל"פת צנומה" הם פת מפוררת, פת שהצטמקה במים או פת דקה.

מַקְלֵה לֶחֶם, מַקְלֵה (טוסטר)

מְקַפָּה (skimmer)

מקפה היא כף בעלת נקבים להסרת הקצף והזוהמה העולים על פני התבשיל.
הפועל קיפה משמש בלשון חז"ל, למשל: "שמן של תרומה שנפל על גבי היין יקפה אותו והיין מותר" (תוספתא) – כלומר יסיר ממנו את שכבת השמן הצפה על פניו. על פי פועל זה חודשה גם המילה קֹפִי (בלי ניקוד: קופי. ההגייה במלעיל כמו דופי, אופי): זוהמת התבשיל הצפה למעלה בשעת הרתיחה.
המונח מקפה הוא מחידושיו של ביאליק, והוא נקבע במונחי כלים ותבשילים שפרסם ועד הלשון בשנת תרצ"ג (1933).

מְקַפָּה (skimmer)