הַלְוָיָה ולְוָיָה

הבאת מת לקבורה נקראת בעברית של ימינו הלוויה או לוויה. כינויים אלו אינם נזכרים לא בלשון המקרא ולא בלשון חז"ל. בספרות חז"ל משמש הצירוף הוצאת המת, למשל: "תנו רבנן: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה" (בבלי מגילה כט ע"א ועוד).

עם זאת בספרות התלמודית מדובר על ליווי של מת: "אמר רחבא אמר ר' יהודה: הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום 'לועג לרש חרף עושהו' (בבלי ברכות יח ע"א), כלומר אדם שנקרה בדרכו מת המובל לקבורה נקרא ללוותו – ללכת אחר מיטת המת כמה צעדים. ועוד נאמר באבות דרבי נתן: "היה מתקן את הכלה ומלוה את המת ונותן פרוטה לעני" (נ"א, פרק ד).

שם הפעולה לוויה משמש בספרות חז"ל במשמעות כללית של ליווי, הִתְלַוּוּת לאדם אחר: "היה מהלך בדרך ואין לויה עמו עוסק בתורה" (בבלי סוטה מו ע"ב), וכן בימינו בצירוף בֶּן לְוָיָה ובביטוי בְּלִוְיַת־ (על נטיית לְוָיָה ראו בקישור להחלטה). מסתבר מאוד שהמילה לוויה היא לכתחילה שם פעולה של לִוָּה בבניין פיעל, ואכן במסורת תימן הוגים לַוָּיָה (כמו כִּפֵּר–כַּפָּרָה; ציווה–צַוָּאָה).

לצד לִוָּה ולְוָיָה אפשר למצוא בספרות חז"ל גם את הִלְוָה והַלְוָיָה (מבניין הפעיל): "בשכר ארבע פסיעות שהלוה פרעה הרשע לאברהם אבינו… נשתעבד בבניו כמה שנים" (בבלי סוטה מו ע"ב); "לא בא על ידינו ופטרנוהו בלא הלוייה" (ירושלמי סוטה כג ע"ד – הכוונה לליווי האורח לדרכו כשהוא יוצא מבית המארח).

הצירופים 'לוויית המת' וכן 'הלווית המת' עולים לראשונה בספרות הרבנית בימי הביניים. המקור המוכר ביותר לצירופים אלו הוא סידור התפילה, בפתיחה לתפילת שחרית. בכל נוסחי התפילה נכללים דברי המשנה: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה א, א). בסידורים האשכנזיים נוספו לרשימה עוד שישה פריטים (אולי כדי להשלים למניין עשרה), ובהם "הכנסת כלה והלוויית המת" (בעקבות דרשת התלמוד: "'ואהבת חסד' – זו גמילות חסדים, 'והצנע לכת עם אלהיך' – זו הוצאת המת והכנסת כלה"). התוספת הזאת לתפילה נזכרת לראשונה בעדותו של רבי שלמה לוריא (המהרש"ל), בן המאה השש־עשרה (שתָּמַהּ עליה). ר' זלמן הענא, המדקדק הנודע (פעל בגרמניה במאה השמונה־עשרה ועסק גם בההדרת סידור התפילה), תיקן בסידורו את הצירוף הַלְוָיַת הַמֵּת וגרס לְוָיַת הַמֵּת. מאז נחלקים סידורי התפילה האשכנזים: יש הגורסים הַלְוָיַת הַמֵּת ויש הגורסים לְוָיַת הַמֵּת.

הצורות הרווחות בלשון ימינו לוויה והלוויה אינן אלא קיצור של הצירופים המלאים. ראינו שיש להן יסוד בעברית לדורותיה, ושתיהן כשרות לשימוש כאחת.

נעיר כי לשם הפעולה של הִלְוָה במשמעות מתן כסף לתקופה מסוימת יוחדה הצורה הַלְוָאָה.