עתיד בתפקיד ציווי

בלשון ימינו רגילים להשתמש בצורות בזמן עתיד להבעת ציווי – כלומר להבעת פקודה או בקשה: "תַּעֲבִיר לי את המלח" (במקום הַעֲבֵר), "תִּשְׁתְּקוּ כבר!" (במקום שִׁתְקוּ) וכדומה. שאלת תקינותו של שימוש זה נתונה במחלוקת בקרב העוסקים בתקנת הלשון, ואנו נציג בקצרה את הצדדים השונים בעניין.

נקדים שתי הנחות יסוד:

האחת – יש קשר צורני הדוק בין צורות העתיד לצורות הציווי. צורות הציווי חולקות צורת יסוד משותפת ונבדלות בתחילית: תִּכְתֹּב / כְּתֹב;  תְּסַפְּרִי / סַפְּרִי; תַּדְגִּימוּ / הַדְגִּימוּ.

השנייה – כאשר דנים בסוגיה הקשורה לשימוש זמני הפועל בלשון, חשוב לזכור שמערכת הזמנים של העברית החדשה אינה ירושה מלאה של רובדי הלשון שקדמו לה. המערכת הנוהגת היום שונה שינוי גמור ממערכת הזמנים המקראית (חלקים ממערכת זו אף שנויים במחלוקת בין החוקרים). גם במה שנוגע למערכת שימושי הזמנים של לשון חז"ל – שהמערכת הנוהגת היום קרובה לה למדיי – אין זהות מוחלטת.

נסקור בקצרה את המצוי בעברית הקלסית במה שנוגע לענייננו, ואחר כך נדון בשאלת מעמדו של הציווי בלשון ימינו.

בלשון המקרא צורות הציווי הן הרגילות להבעת פקודה או בקשה, ובייחוד כאשר הפועל בא בראש המשפט: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ, יא),  "סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם" (בראשית יט, ב), "לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ" (רות א, ח) ועוד ועוד. צורות העתיד מחליפות לעתים את צורות הציווי – אך רק כשאינן באות בראש המשפט. למשל: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב" (שמות יט, ג), "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (ויקרא יט, ג). שימוש בצורות עתיד בתפקיד ציווי שכיח בעיקר בלשון החוק המקראי ובפקודות הנאמרות מפי בני־סמכא. לדעת כמה מחוקרי לשון המקרא דרך הבעה זו תקיפה יותר מצורות הציווי: השימוש בצורת העתיד מציין שאכן כך יהיה ואין להפר את הצו (השוו ללשון ימינו: "אתה תעשה בדיוק מה שאני אומרת לך!"). השימוש בצורת עתיד בתפקיד ציווי רגיל במקרא גם בתוך רצף של הוראות הנפתח בצורת ציווי: "וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא [צורת ציווי] אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה… מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח [צורת עתיד] לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ…'".

גם בלשון התפילה משמשות לעתים צורות עתיד בתפקיד ציווי (להבעת בקשה) על דרך לשון המקרא, כלומר בתוך רצף ולא בפתיחת המבע: "רְצֵה [צורת ציווי] ה' אלוהינו בעמך ישראל ובתפילתם, והשב [צורת ציווי] את העבודה לדביר ביתך, ואִשי ישראל ותפילתם באהבה תְּקַבֵּל [צורת עתיד] ברצון".

בלשון חכמים יש בדרך כלל שימוש מובחן בין הצורות – צורות העתיד משמשות לעתיד וצורות הציווי לציווי: "חכמים היזהרו [צורת ציווי] בדבריכם, שמא תָּחוּבוּ [צורת עתיד] חובת גלות ותִגְלוּ [צורת עתיד] למקום מים הרעים…" (משנה אבות א, יא).

כאמור בעברית החדשה רווח בדיבור השימוש בצורות עתיד במשמעות ציווי, ושימוש זה חדר גם לרובדי לשון אחרים. אפשר לחשוב על כמה סיבות להיווצרות השימוש הזה:

א. שלילת הציווי בנויה תמיד מצורות עתיד, כגון "לא תרצח", "אל תשלח ידך אל הנער", ואולי הציווי השלילי השפיע על הציווי הרגיל.

ב. ייתכן כי מקצת הדוברים מעדיפים את צורות העתיד משום שהן נתפסות אצלם כצורות רכות יותר לעומת צורות הציווי המתקשרות בתודעתם קודם כול לפקודה.

ג. נראה שהדוברים בני ימינו מתקשים ליצור את צורות הציווי התקניות בחלק מן הבניינים ובחלק מן הצורות, ולכן יעדיפו את צורות העתיד: תִּכתבו במקום כִּתבו, תתרחץ במקום התרחץ, תשמיע במקום הַשמע, תיזהרי במקום היזהרי.

נוסיף כי העתיד מעצם טבעו הוא דבר משוער ולא עובדתי, ולכן פעלים בעתיד עשויים לשמש גם להבעת רצון, ציפייה וכיוצא בהם. לדוגמה, כאשר אדם מתכנן יום הולדת הוא יכול לומר לחברו: "אני אקנה בלונים ואתה תאפה עוגה". הפועל 'תאפה' מביע ציפייה שהנמען יעשה פעולה, וציפייה זו קרובה מאוד לתפקיד הציווי.

סיכומו של דבר: שאלת השימוש בעתיד בתפקיד ציווי היא בעיקרה שאלה של סגנון. יש המסתייגים משימוש זה משום שהוא חורג מדרכי הציווי שירשנו מן המקורות. אחרים סוברים שמדובר בהתפתחות טבעית בלשון החיה, ולדעתם אין בה משום סתירה למצוי במקורות (שהרי יש בהם צורות עתיד המשמשות לציווי, אם כי בתנאים תחביריים והקשרים ייחודיים). ויש שאינם רואים להתערב בשימוש הזה בלשון הדיבור, אך ממליצים להימנע ממנו בלשון פורמלית ובמשלב גבוה.

לסיום נעיר כי צורות הציווי לא נעלמו מלשון הדיבור. בפעלים מסוימים אלו הצורות הרגילות, כגון 'לך', 'בואו', 'קחי' (פעלים קצרים מן הגזרות). בלשון הדיבור אף נוצרו צורות ציווי לא תקניות, בהשמטת תחיליות העתיד, כגון "כְּתְבוּ", "סְתַלֵּק", "כָּנְסו". זו אפוא הזדמנות להזכיר את צורות הציווי התקניות, כגון שִׁתְקוּ, לַחֲצִי, עִזְבוּ, לְכֹד, שְׁבֹר, הִכָּנְסוּ, הִזָּהֲרִי, כַּבֵּה.