לִרְכֹּב או לִרְכַּב?

אומנם האקדמיה לא דנה בצורת שם הפועל של רָכַב, אך עיון במקורותינו מעלה כי הצורה לִרְכֹּב (בלי ניקוד: לרכוב) היא הצורה התקנית.

הינה מה שעולה מן המצוי במקורות:

עיון במקרא מעלה שפועלי בניין קל הנוטים בעתיד בתנועת a, כגון ילבַּש, יגדַּל, ירכַּב – שם הפועל שלהם הוא בתנועת o: ללבֹּש, לגדֹל, לרכֹּב. יוצא אחד מכלל זה הוא שם הפועל לשכַּב.

שם הפועל לִרְכֹּב מתועד במקרא (שמואל ב, טז, ב; מלכים ב, ד, כד), וגם בלשון חז"ל, כגון במשנה: "אי זה הוא קטן? כל שאינו יכול לרכוב על כתפו שלאביו ולעלות מירושלים להר הבית" (חגיגה א, א).

כדאי לשים לב שבלשון חכמים צורות רבות של שם הפועל דומות דווקא לצורת העתיד, למשל ליגדל (על דרך יִגְדַּל), ליגע (על דרך יִגַּע, לעומת לנגוע), לוֹכַל (על דרך יֹאכַל, לעומת לֶאֱכֹל). ואולם שם הפועל לִרְכֹּב בחולם היה רגיל גם בלשון חכמים.

הצורה לִרְכֹּב (בלי ניקוד: לרכוב) היא אפוא הצורה המתאימה למקורותינו.