שגיאות נפוצות

הצורה "מזרון" רגילה על לשונם של רבים, ואולם הצורה התקנית היא מִזְרָן. מילה זו באה במשנה ומנוקדת בקמץ ברי"ש: מזרָן. במקומות אחרים בספרות חז"ל שאין בהם ניקוד הכתיב הוא בלי וי"ו.
המשך קריאה >>

שמה של העיר הוא חוֹלוֹן – בשתי תנועות o. מקורו בשמה של עיר בנחלת שבט יהודה הנזכרת בספר יהושע: "…וְאֶת חֹלֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ".
המשך קריאה >>

יש האומרים על אדם גלוי וישר שהוא "כֵּנֶה", ואולם המילה התקנית היא כֵּן. מילה זו שייכת לשורשי ע"ו, וצורתה כצורות בינוני אחרות משורשי ע"ו במשקל פָּעֵל: עֵר, עֵד, מֵת.
המשך קריאה >>

הרצף כְּשֶׁ, בדיוק כמו כַּאֲשֶׁר, פותח פסוקית זמן ועונה על השאלה 'מתי', ואילו המילית שֶׁ־ פותחת פסוקיות העשויות לענות על השאלה 'איזה' או 'מה'.
המשך קריאה >>

'ראשית כול' כמו 'קודם כול' הוא ביטוי פותח לדבר שהוא הקדמה ובסיס לכל מה שייאמר אחר כך. לעומת זאת 'שנית' הוא ביטוי השייך לסדרה: ראשית… שנית… שלישית…
המשך קריאה >>

אחת מטעויות הכתיב הנפוצות נובעת מן הבלבול בין מילת היחס עִם למילת התנאי אִם.
יש המחליפים ביניהן בהיסח הדעת – אך לאלה שאינם בטוחים מתי 'עם' ומתי 'אם' נוכל להציע דרכים מסייעות. 
המשך קריאה >>

רבים אינם מסתפקים בתואר הפועל 'מזמן' ומשתמשים בצורה 'ממזמן' שבה יש שתי מילות מִ־ זו אחר זו. צורה זו אינה תקנית.
המשך קריאה >>

השימוש בבביטוי במידה ו־ אינו תקני כלל. הצירוף הנכון הוא במידה ש־ והוא מתאים למשפטי מידה, ככתוב במימרת חז"ל: "במידה שאדם מודד – מודדין לו".
המשך קריאה >>

נטיית מילת היחס מִן בעברית היא מן הקשות והמוזרות: בחלק גדול מצורות הנטייה מילת היחס מוכפלת, כגון מִמֶּנִּי (מִן+מִן+נִי), אבל לא בכינויי הנוכחים והנוכחות: מִכֶּם, מִכֶּן.
המשך קריאה >>

כיום נפוצים למדי משפטים כמו 'ניפגש שבוע הבא', 'שבוע שעבר דיברנו'. דרך הביטוי התקנית היא: 'ניפגש בַּשבוע הבא'; 'בַּשבוע שעבר דיברנו'.
המשך קריאה >>

השגיאה הנפוצה "שפורפרת" נובעת ככל הנראה מהיקש למילים משורשים מרובעים דו־עיצוריים, ובמיוחד מילים שבהן מוכפלים שני העיצורים האחרונים כגון יְרַקְרַק וצְמַרְמֹרֶת.
המשך קריאה >>