כתיב וניקוד

שמות שאין להם מסורת עתיקה של כתיב חסר, ובעיקר שמות הזהים למילים עבריות כלליות, מומלץ לכתוב על פי כללי הכתיב המלא: זוהר, הילה, מעיין, אייל, אדווה וכדומה.
המשך קריאה >>

שורה של שמות מארמית ומיוונית בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א.

המשך קריאה >>

המילה חלווה נכתבת בווי"ו. אין בינה לחלב ולא כלום, שהרי היא מיוצרת בעיקרהּ מעירוב של שומשום טחון בדבש או בסוכר.
המשך קריאה >>

כיצד יש לנקד את אותיות השימוש מש"ה וכל"ב?
המשך קריאה >>

לפי כללי הכתיב המלא כופלים וי"ו עיצורית כאשר היא באה באמצע המילה, כגון תקווה, אווז, ואילו בראש מילה היא אינה נכפלת: ורד, ועדה. אחרי אותיות מש"ה וכל"ב הווי"ו נכפלת: הוורד, הוועדה.
המשך קריאה >>

בדיבור התקני ובכתיבה התקנית ראוי כמובן לנקוט את ה־, אך המתעקשים לומר או לכתוב תַּ' יוכלו לראות עצמם ממשיכי דרכם של העמונים ושל בר כוכבא ולוחמיו האמיצים.
המשך קריאה >>

‍‍‍‍‍‍‍‍‍מילים בסיומת ־ִיָּה, כגון שְׁנִיָּה ומִטְרִיָּה, נכתבות בלי ניקוד בשתי יו"דים: שנייה, מטרייה. היו"ד הראשונה מציינת את התנועה i והשנייה – את היו"ד העיצורית הנשמעת.
המשך קריאה >>

הכתיב המלא הרווח של הצירופים יוֹתֵר מִדַּי ומִדֵּי פַּעַם ביו"ד אחרי המ"ם – "מידי פעם" ו"יותר מידי" – הוא טעות.
המשך קריאה >>

רוב שמות סימני הניקוד רומזים לדרך שבה נֶהֱגות התנועות שהסימנים הללו מציינים – רק בשלב מאוחר הותאם הניקוד של הברתם הראשונה של מקצת השמות לתנועה שהשם מייצג.
המשך קריאה >>

איך ייתכן שבמילים רבות כגון מַרְבָד, צַרְכָן, מַלְכוּת, יַדְכֶם, בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח?
המשך קריאה >>

המילה הֶחָלָה שקולה במשקל הַפְעָלָה. כרגיל מנוקדת הה"א בשמות הפעולה ממשקל זה בגזרת ע"ו/ע"י ובגזרת ע"ע בחטף פתח. אולם כאשר אות השורש הראשונה היא אהח"ע, מנוקדת הה"א (ומבוטאת) בסגול.
המשך קריאה >>

הכלל בעברית ימינו פשוט: דגש חזק יבוא גם כאשר האות שוואית. למשל: יִקְּחוּ, כִּסְּאוֹת, הַיְּלָדִים, הַמְּבַשֵּׂר ואף מִיְּרוּשָׁלַיִם. למה ראתה האקדמיה לשנות מן הניקודים הרגילים במקרא?
המשך קריאה >>

למה יש דגש חזק במילים כמו שְׁלַבִּים ואֶשְׁנַבִּים? תכליתו של הדגש במילים אלו – המכונה דגש תנייני (או מִשני) – היא לסגור את ההברה ובכך לשמר בה את התנועה הקצרה.
המשך קריאה >>

בעבר כל האמון על כללי הניקוד ידע שיש לנקד את צורן הריבוי ־ויוֹת, הנגזר מצורות יחיד המסתיימות ב־וּת, בקיבוץ ובדגש ביו"ד, כגון זְכֻיּוֹת. ואולם האקדמיה החליטה לשוב אל הניקוד המקורי של הצורן: ־וּיוֹת.
המשך קריאה >>