מינן של צורות המקור הנטוי – המסתיימות ב־וֹת – כגון חֲצוֹת, הֱיוֹת הוא זכר.
3.7 כללים בגזרת ל"י
.
.
.
.
ד. הפעלים הלאה, הראה
בפעלים הלאה, הראה ה"א הבניין מנוקדת בחיריק או בסגול, כגון הִלְאָה, הֶלְאָה; הִרְאֵיתֶם, הֶרְאֵיתֶם.
במקרא גם הֶגְלָה (לצד הִגְלָה); הֶפְדָּהּ.
[ישיבת המליאה רכח]
ב. צורות הבינונית בפועלי ל"י
בצורות הבינונית קיימות שתי תבניות – בסיומת ־ָה או בסיומת ־ת (בדומה לצורות בשלמים). יש ששתי הסיומות משמשות, כגון מִתְפַּנָּה או מִתְפַּנֵּית, ואף קוֹרָה או קוֹרֵית; ויש שהתקבעה סיומת אחת, כגון נִבְנֵית, נִגְלֵית,[1] ולחלופין מִשְׁתַּחֲוָה, מְשֻׁנָּה.
ראו גם את הכלל על צורות הבינונית.
[1] על דרך לשון חכמים. במקרא: נִרְאָה (מלכים א ו, יח), נַעֲנָה (ישעיהו נח, י).
[ישיבת המליאה רצח]
א. תנועת ע' הפועל בעבר בגוף ראשון ושני בגזרת ל"י
בעבר בגוף ראשון ושני בבניין קל ע' הפועל מנוקדת בחיריק, כגון קָנִיתִי, בָּנִיתָ.
בשאר הבניינים בגוף ראשון ושני ע' הפועל מנוקדת בחיריק או בצירי. למשל: נִפְנִינוּ, נִפְנֵינוּ; שִׁנִּיתֶם, שִׁנֵּיתֶם; צֻוִּיתִי, צֻוֵּיתִי; הֶעֱלִינוּ, הֶעֱלֵינוּ; הִכִּיתִי, הִכֵּיתִי; הָגְלִיתָ, הָגְלֵיתָ; הִשְׁתַּנִּית, הִשְׁתַּנֵּית.
[ישיבת המליאה רכח]
