בעבר בגוף ראשון ושני בבניין קל ע' הפועל מנוקדת בחיריק, כגון קָנִיתִי, בָּנִיתָ.
בשאר הבניינים בגוף ראשון ושני ע' הפועל מנוקדת בחיריק או בצירי. למשל: נִפְנִינוּ, נִפְנֵינוּ; צֻוִּיתִי, צֻוֵּיתִי; הָגְלִיתָ, הָגְלֵיתָ; שִׁנִּיתֶם, שִׁנֵּיתֶם; הִשְׁתַּנִּית, הִשְׁתַּנֵּית; הֶעֱלִינוּ, הֶעֱלֵינוּ; הִכִּיתִי, הִכֵּיתִי.
[ישיבת המליאה רכח]
בצורות הבינונית קיימות שתי תבניות – בסיומת ־ָה או בסיומת על דרך הסגוליים (בדומה לצורות בשלמים).
יש ששתי הסיומות משמשות, כגון מִתְפַּנָּה או מִתְפַּנֵּית, ואף קוֹרָה או קוֹרֵית; ויש שהתקבעה סיומת אחת, כגון נִבְנֵית, נִגְלֵית,[1] ולחלופין מִשְׁתַּחֲוָה, מְשֻׁנָּה.
[1] על דרך לשון חכמים. במקרא: נִרְאָה (מלכים א ו, יח), נַעֲנָה (ישעיהו נח, י).
[ישיבת המליאה רצח]
מינן של צורות המקור הנטוי – המסתיימות ב־וֹת – כגון חֲצוֹת, הֱיוֹת הוא זכר.
[ישיבת המליאה רעא]
בפעלים הלאה, הראה ה"א הבניין מנוקדת בחיריק או בסגול, כגון הִלְאָה, הֶלְאָה; הִרְאֵיתֶם, הֶרְאֵיתֶם.
במקרא גם הֶגְלָה (לצד הִגְלָה); הֶפְדָּהּ.
[ישיבת המליאה רכח]
