WP_Post Object
(
    [ID] => 40316
    [post_author] => 19
    [post_date] => 2020-04-03 12:36:23
    [post_date_gmt] => 2020-04-03 09:36:23
    [post_content] => עם התפשטות נגיף הקורונה ובהנחיית משרד הבריאות נאלצים כולנו לכסות את הפה והאף במסכה, ומעתה תוהים רבים – האם עוֹטִים מסכה או חוֹבְשִׁים אותה? ואולי פשוט שָׂמִים?

נראה שהפועל המתאים ביותר בהקשר זה הוא עָטָה.

לעטות

הפועל עָטָה נזכר בתנ"ך בהקשר כללי של לבישה – כך למשל בתיאור דמותו של שמואל מפי בעלת האוב: "אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל" (שמואל א כח, יד), וכך גם בהוראה מושאלת – "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" (תהלים קד, ב), כלומר (האל) לובש את האור כשם שאדם לובש שלמה (=שמלה, בגד), ובדומה לסוף הפסוק הקודם: "הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ".

הוראתו העיקרית של הפועל עָטָה היא עיטוף וכיסוי. בהקשר זה מעניין במיוחד ציווי שנצטווה המצורע: "בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג, מה). בין שלל הפעולות הנדרשות מן המצורע עליו לכסות את פניו עד למקום השפם. מפרשי המקרא נחלקו בטיבה של דרישה זו: רובם סברו שמדובר בסימן לבושה או לאבלות וכך נראה מפסוקים אחרים בתנ"ך כמו "וּבֹשׁוּ הַחֹזִים וְחָפְרוּ הַקֹּסְמִים וְעָטוּ עַל שָׂפָם כֻּלָּם" (מיכה ג, ז). ואולם הפרשן אבן עזרא סובר שלכיסוי הפה תפקיד אחר לחלוטין: "שלא יזיק ברוח פיו" – שכן צרעת נחשבת מחלה מידבקת. אם כן תפקיד העטייה כאן הוא ממש כמו בימינו.

יש לציין כי הפועל 'עטה' משמש בספרות העברית החדשה במשמעות מושאלת בהקשר דומה לכיסוי הפנים דוגמת "עטה ארשת רצינית", "פניה עטו סומק עז". ונזכיר גם את השימוש המושאל בפסוקי המקרא: "יַעֲטוּ חֶרְפָּה וּכְלִמָּה מְבַקְשֵׁי רָעָתִי" (תהלים עא, יג), "הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה" (תהלים פט, מו).

לחבוש

הפועל חָבַשׁ מציין ביסודו כריכת בד; אם תחבושת על פצע, כגון "וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם" (יחזקאל לד, ד), אם כיסוי לראש, כגון "וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת" (שמות כט, ט). בעבר היו מקובלים כיסויי ראש מבד כעין תחבושת ועל כן חבשו אותם, כלומר כרכו אותם סביב הראש, ומכאן השימוש המורחב היום בפועל חָבַשׁ לכיסויי הראש בכלל – גם בכובע מצחייה או קסדה. אם כן אפשר להשתמש גם בפועל חָבַשׁ – כשם שחובשים כובע על הראש כך חובשים מסכה על הפנים.

לשים

המילה מסכה נזכרת בתנ"ך במשמעות שונה מזו של ימינו, ולציון 'כיסוי פנים' באה המילה מַסְוֶה: "וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה" (שמות לד, לג). משה נותן מסווה על פניו, ואין 'נותן' כאן אלא 'שָׂם', ומכאן שגם את המסכה של ימינו אפשר לָשִׂים. אלא שבהקשר זה הפועל שָֹם מביע בעיקר את הפעולה הראשונית של הצמדת המסכה לפנים (בדיוק כמו בפסוק) ולאו דווקא את המצב המתמשך של היות הפנים מכוסים במסכה.
    [post_title] => מסכה – עוטים, חובשים או שמים?
    [post_excerpt] => האם עוֹטִים מסכה או חוֹבְשִׁים אותה? ואולי פשוט שָׂמִים? נראה שהפועל המתאים ביותר בהקשר זה הוא עָטָה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%a1%d7%9b%d7%94-%d7%a2%d7%95%d7%98%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%95%d7%91%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%95-%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-07-21 10:13:06
    [post_modified_gmt] => 2020-07-21 07:13:06
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=40316
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 34019
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-03-19 15:25:27
    [post_date_gmt] => 2019-03-19 13:25:27
    [post_content] => בְּשׂוֹם שֶׂכֶל (או שֵׂכֶל) – בשי"ן שמאלית – פירושו 'בתבונה', 'מתוך שיקול דעת'. מקור הביטוי בנחמיה ח, ח: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא". 'שׂוֹם' היא צורת מקור של הפועל שָׂם, וכמוסבר שם בפירוש המיוחס לאבן עזרא: "שָׂמוּ שִׂכְלָם להבין במקרא."[1]
ביטוי נוסף הקשור בפועל שָׂם הנהגה בטעות בשי"ן ימנית הוא שׂוּמָה עָלָיו, שפירושו 'מחובתו', 'הדבר מוטל עליו'.

 

___________________________________________________

[1] הפירוש המיוחס לאבן עזרא לספר נחמיה, וכך גם הפירושים המיוחסים לו למשלי ולעזרא, שייכים כנראה לר' משה קמחי, אחיו של ר' דוד קמחי (רד"ק).

 

 
    [post_title] => בְּשׂוֹם שֶׂכֶל
    [post_excerpt] => בְּשׂוֹם שֶׂכֶל (או שֵׂכֶל) – בשי"ן שמאלית – פירושו 'בתבונה', 'מתוך שיקול דעת'. מקור הביטוי בנחמיה ח, ח: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא".
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%91%d7%a9%d7%95%d7%9d-%d7%a9%d7%9b%d7%9c
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-05-07 09:24:37
    [post_modified_gmt] => 2024-05-07 06:24:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=34019
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 29362
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2018-05-31 11:25:19
    [post_date_gmt] => 2018-05-31 08:25:19
    [post_content] => אנו נשאלים הרבה אם מותר לומר לְהָשִׂים במקום לָשִׂים, כגון "להשים לב", "להשים אוזניות", "להשים סוף למזיקים".

הפעלים שָׂם והֵשִׂים גזורים שניהם מן השורש שׂי"ם, אך נבדלים בַּבניין: שָׂם, לָשִׂים (כמו שָׁר, לָשִׁיר) – בבניין קל; הֵשִׂים, לְהָשִׂים (כמו הֵקִים, לְהָקִים) – בבניין הפעיל. הפועל הרגיל בעברית למן תקופת המקרא ועד ימינו הוא שָׂם בבניין קל, אך יש גם תיעוד לצורות בבניין הפעיל.

בימינו יוחדו הפועל הֵשִׂים ושם הפעולה הֲשָׂמָה לשיבוץ של אדם בתפקיד או במסגרת חינוכית.

אם כן בשימוש הכללי דַּי בפועל הרגיל בבניין קל: שָׂם, שַׂמְתִּי, שָׂמִים, תָּשִׂים, לָשִׂים.
* * *
הפועל שָׂם (בבניין קל) רווח מאוד בתנ"ך. לעומתו עדויות מובהקות לפועל הֵשִׂים (בבניין הפעיל) יש שלוש בלבד – ביחזקאל ובאיוב, כגון "וַהֲשִׂמֹתִיהוּ לְאוֹת וְלִמְשָׁלִים" (יחזקאל יד, ח). הסבר מתקבל על הדעת להיווצרותן של הצורות בבניין הפעיל הוא הזהות של צורות העתיד בבניינים קל והפעיל, כגון אָשִׂים, יָשִׂים. צורות כאלה מתאימות הן לבניין קל, כמו אָשִׁיר, יָשִׁיר (מן שָׁר), הן לבניין הפעיל, כמו אָקִים, יָקִים (מן הֵקִים). סביר אפוא שצורות כגון הֵשִׂים בבניין הפעיל נוצרו בעקבות הבנה מוטעית של צורות העתיד של בניין קל.[1]

הפועל הֵשִׂים בבניין הפעיל נעשה שכיח יותר בספרות חז"ל ללא הבדל משמעות מן הפועל הרגיל שָׂם, כגון "אהרן משים שלום" (ירושלמי סנהדרין א:א, יח ע"ב), "אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו" (בבלי תענית ח ע"א); ובייחוד בצירוף 'השים עצמו', כגון "אין אדם משים עצמו רשע" (בבלי יבמות כה ע"ב, כתובות יח ע"ב), "כל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעולם הזה – נעשה חפשי לעולם הבא" (בבלי בבא מציעא פה ע"ב). השימוש בפועל הֵשִׂים נמשך גם בספרות הרבנית של ימי הביניים, למשל: "מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו" (רש"י שמות לח, כב), "והמפרש כזה השים חשך לאור ואור לחשך" (אבן עזרא שמות יד, כ).

בעברית החדשה התמעט השימוש בפועל הֵשִׂים במשמעות 'שָׂם', אך עודנו משמש בצירופים שירשנו מן המקורות: 'מבלי מֵשִׂים' (איוב ד, כ) ו'מֵשִׂים עצמו' (מלשון חז"ל). בספרות היפה אפשר למוצאו גם בהקשרים אחרים, כגון "לדברים של מה בכך משימה אַתְּ לבך" (עגנון, סיפור פשוט), "הכל משתתקים ומשימים אזנם כאפרכסת" (ביאליק, החצוצרה נתביישה). כמו כן, כאמור, בהקשרים מקצועיים יוחד הפועל הֵשִׂים לשיבוץ של אדם בתפקיד או במסגרת חינוכית.

האומרים כיום בשימוש הכללי לְהָשִׂים (כגון 'להשים לב') הולכים בעקבות צורות העתיד אָשִׂים, יָשִׂים המשותפות כאמור לבניין קל והפעיל. המלצתנו היא לדבוק בפועל שָׂם בבניין קל על כל נטיותיו, שהרי אין טעם לנקוט את שם הפועל לְהָשִׂים (על דרך בניין הפעיל) אם בשאר הנטיות משמש בניין קל ('שמתי לב' ולא 'השמתי לב').

ומה צורת הסביל של שָׂם?

בספר בראשית מתועדות שתי צורות סביל: "וַיּוּשַׂם [כתיב: ויישם] לְפָנָיו לֶאֱכֹל" (כד, לג), "וַיָּמָת יוֹסֵף... וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" (נ, כו). אפשר להניח שהן צורות מיוחדות של סביל קל (המכונה גם סביל פנימי של בניין קל). הצורה יושם התפרשה כשייכת לבניין הופעל, והחל בלשון הפיוט אפשר למצוא נטייה מלאה של השורש בבניין הופעל, וכך גם בלשוננו היום: הוּשַׂם, מוּשָׂם וכדומה.

נוצרה אפוא מערכת מעניינת: צורת הסביל של שׂם בבניין קל היא בבניין הופעל, ולא כצפוי בבניין נפעל. מקרה דומה הוא הצמד שָׁר בבניין קל ויוּשַׁר בבניין הופעל.
לָשִׂים ולָשׂוּם
בתנ"ך שם הפועל של שָׂם אינו לָשִׂים כבימינו, אלא לָשׂוּם בשורוק: "לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ" (בראשית מה, ז), "לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם" (דברים יב, כא; יד, כד) ועוד. הפועל שָׂם שייך לגזרת ע"י (שורשים שהאות האמצעית שלהם י'), ושם הפועל המצופה הוא לָשִׂים בחיריק – כמו לָשִׂיר, לָרִיב. שם הפועל לָשִׂים עולה כנראה לראשונה במגילות ים המלח, ואחר כך בפיוט הארץ־ישראלי. אפשר שמדובר בשימור של הצורה הקדומה שאך במקרה לא נזדמנה בתנ"ך, ואפשר שמדובר בצורה שנוצרה מחדש על פי צורות העתיד: לָשִׂים כמו יָשִׂים.

הצורה לָשׂוּם בשורוק היא על דרך פועלי ע"ו (שורשים שהאות האמצעית שלהם ו'), כמו קָם–לָקוּם, רָץ–לָרוּץ, שָׁב–לָשׁוּב. פועלי גזרת ע"י נדירים, וכנראה התמעטו עוד יותר בשל ההיקש לצורות הרווחות מגזרת ע"ו – שכן ברוב הנטייה אין הבדל בין שתי הגזרות, למשל שָׂם (שׂי"ם) כמו קָם (קו"ם), שָׁרוֹת (שי"ר) כמו רָצוֹת (רו"ץ). כמו בפועל שָׂם, גם בפעלים אחרים המשויכים לגזרת ע"י מוצאים לעיתים כפל צורות, כגון יָדִין (במקרא ובספרות חז"ל) ויָדוּן (בספרות חז"ל ואילך), לָלוּן לצד לָלִין (שניהם במקרא), לָשׂוּשׂ לעומת יָשִׂישׂ ואף "שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ" (ישעיהו סא, י).

____________________
[1] מקובל שכך נוצר גם הפועל הֵבִין בעקבות צורות עתיד כגון יָבִין, שהן ביסודן צורות עתיד של בניין קל. התיעוד של צורות מובהקות בבניין קל מועט, כגון "בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק" (תהלים קלט, ב). ראו יהושע בלאו, תורת ההגה והצורות של לשון המקרא, ירושלים תש"ע, עמ' 294.
    [post_title] => לשים ולהשים
    [post_excerpt] => אנו נשאלים הרבה אם מותר לומר לְהָשִׂים במקום לָשִׂים, כגון "להשים לב", "להשים אוזניות", "להשים סוף למזיקים" – בשימוש הכללי דַּי בפועל הרגיל בבניין קל: שָׂם, שַׂמְתִּי, שָׂמִים, תָּשִׂים, לָשִׂים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%9c%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-09-29 21:34:19
    [post_modified_gmt] => 2022-09-29 18:34:19
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=29362
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 11755
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2015-08-31 21:49:45
    [post_date_gmt] => 2015-08-31 18:49:45
    [post_content] => 
כל תלמיד נושא על גבו ילקוט ובו ספרים, מחברות, כלי כתיבה ואוכל. אך בילקוט הראשון המוכר לנו היו דווקא אבנים, כמסופר על דוד לפני מלחמתו בגלית: "וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט" (שמואל א יז, מ). הילקוט, משורש לק"ט, היה כנראה תרמיל של רועים שבו הם ליקטו את חפציהם. בימי הביניים קיבל הילקוט משמעות מושאלת של קובץ חיבורים, כגון לקט המדרשים ילקוט שמעוני. מכאן גם 'ילקוט הכזבים' – אוסף סיפורי כזב מהווי הפלמ"ח.
בעברית בת ימינו הילקוט שייך בעיקר לבית הספר, ואילו המילה הכללית היא תִּיק. מקור המילה תיק ביוונית (θηκη, theke) ומשמעה היסודי תיבה, קופסה. התיק נזכר אצל חז"ל בהקשרים שונים: תיק של תפילין ושל ספר תורה, תיק של נְבָלִים וכינורות, וגם תיק של מעות – ארנק לכסף. ובעברית החדשה נוצר מן התיק הפועל תִּיֵּק.
מילה אחרת מלשון חז"ל היא תַּרְמִיל (או תָּרְמֵל), אשר התגלגלה אלינו מן הארמית. ואכן בתרגום יונתן נכתב תמורת "וּבַיַּלְקוּט" – "וּבְתַרְמִילֵיהּ". בן זוגו של התרמיל הוא המקל, כגון "אסור לאדם שייכנס לבית המקדש במקלו ובתרמילו ובאבק שעל רגליו" (דברים רבה). התרמיל והמקל אופייניים להולכים בדרך, ואולי משום כך נתייחדה המילה תרמיל לתיק הגב של המטיילים, או אם תרצו – של התרמילאים. מן התרמיל נוצר בלשון חז"ל הפועל תִּרְמֵל לציון צמח שהעלה פירות דמויי תרמילים – כלומר צמח ממשפחת הקטניות, ומכאן השימוש במונח תרמיל בתחום הבוטניקה.
בספרות העברית פוגשים לעיתים דמויות הנושאות אַמְתַּחַת או צִקְלוֹן. על פי המסופר בספר בראשית ציווה יוסף להחביא את גביע הכסף שלו באמתחת בנימין, כדי שיוכל להאשימו בגנבה ולדרוש שיהיה עבדו. האמתחת הייתה כנראה שק גדול לנשיאת משאות, שכן השורש האכדי mtẖ עניינו נשיאה.
גם המילה צקלון התגלגלה אלינו מן המקרא, אך ככל הנראה בטעות. בספר מלכים מסופר על מנחה שהובאה לאלישע הנביא: "וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ..." (מלכים ב ד, מב). 'בצקלונו' נתפס בעבר כמילה משורש צק"ל בתוספת ב' היחס, ולפי ההקשר היו שפירשוה 'שק לצידה'. ואולם בכתבי אוגרית נמצא שימוש במילה bṣql בהקבלה למילה שיבולת. כיום מקובל אפוא לראות בבי"ת של 'בצקלונו' חלק מן המילה ממש, וככל הנראה מילה זו מתארת את מנחת הביכורים עצמה ולא את הכלי שהובאה בו.
תיקי החיילים הם שַׂק חֲפָצִים (קיטבג) וצִיּוּדָן (צ'ימידן). הצירוף 'שק חפצים' משמש למן המחצית הראשונה של המאה העשרים, ואילו המילה 'ציודן' חודשה בוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה בשנת תשע"ג (2013).
להנחת התיק על הגב או על הכתף לא נתייחד פועל עצמאי, אך אין כל מניעה לנקוט את הפועל הכללי שָׂם. שימושים דומים בפועל הזה מצויים כבר במקורות, למשל: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ" (בראשית כא, יד), "נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ" (מלכים א כ, לא), "הָלוֹךְ וְקָנִיתָ לְּךָ אֵזוֹר פִּשְׁתִּים וְשַׂמְתּוֹ עַל מָתְנֶיךָ" (ירמיהו יג, א). אם מדובר בתיק כבד, אפשר גם לעמוס אותו על הגב או על השכם.
כאשר שמים את התיק על הכתף, אפשר להשתמש בפועל תָּלָה ('תלה על כתפו') או בפועל התלמודי כִּתֵּף שמשמעו היסודי 'טען משא על כתף'. שימוש כזה מצאנו אצל מנדלי מוכר ספרים: "ובדרך היה פונה כה וכה ומביט כגנב נזהר לנפשו, מכתף את תרמילו המלא, פעם על כתף זו ופעם על כתף זו" (ספר הקבצנים, 1909). פועל דומה מן העברית החדשה הוא הִכְתִּיף, אך פועל זה נתייחד לתחום הנשק – הצמדת הרובה אל הכתף ("הַכְתֵּף 'שק!").
לאחר ששמים את התיק על הגב, על השכם או על הכתף – פשוט נושאים אותו. שתהיה לכולנו נשיאה טובה!
    [post_title] => שמים ילקוט על שכם
    [post_excerpt] => בילקוט הראשון המוכר לנו היו דווקא אבנים, כמסופר על דוד לפני מלחמתו בגלית: "וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט" (שמ"א יז, מ).
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%a2%d7%9c-%d7%a9%d7%9b%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-12-24 14:30:47
    [post_modified_gmt] => 2022-12-24 12:30:47
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=11755
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1011
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-06-12 11:37:00
    [post_date_gmt] => 2011-06-12 08:37:00
    [post_content] => פריטי הלבוש רבים, והפועל הרגיל בעברית הוא כמובן לָבַשׁ. למשל במקרא לובשים בגדים (ראו לדוגמה בראשית כח, כ), לובשים מכנסיים (ויקרא ו, ג), מעיל (שמואל ב יג, יח), שׂמלה (לדוגמה ישעיהו ד, א), כותונת (לדוגמה ויקרא טז, ד) ואף שׂק (לדוגמה יונה ג, ה) ושריון (שמואל א יז, ה).[1]

לצד לבישת הבגד אפשר גם לעטות אותו, וכך אנו קוראים בתיאורו של שמואל מפי בעלת האוב: "אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל" (שמואל א כח, יד). ובימינו עוטים כפפות (או לובשים אותן).

פועל כללי אחר – במיוחד לאביזרי לבוש – הוא שָׂם: במקרא אפשר לשים מצנפת על הראש (ויקרא ח, ט) או כתר בראש (אסתר ב, יז), רְביד זהב על הצוואר (בראשית מא, מב) ואף נעליים ברגליים (יחזקאל כד, יז).

ואולם העברית מתאפיינת גם בפעלים מיוחדים לפריטי לבוש ולאביזרי לבוש, ובכך היא שונה מן האנגלית, שבה לכל פריטי הלבוש וההנעלה, אפילו לתכשיטים ולאיפור, יש רק שני פעלים: האחד – to put on – לפעולת הלבישה, והשני – to wear  – למצב של 'היות לבוש'.

במקורותינו את הנעליים, את הסנדלים ודומיהם רגילים לנעול; את החגורה, האבנט, האפוד (ואף השק שעל המותניים) לחגור; את האֵזור (מעין חגורה) לֶאֱזור (כגון וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו" – מלכים א כב, ח); ותכשיטים נוהגים לענוד או לַעדות (מלשון עֲדִי, כגון "כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב" – ירמיהו ד, ל); את התפילין מניחים, ובציצית ובטלית מתעטפים.

הגיוון בפועלי הלבישה מוצא את ביטויו בויקרא טז, ד: "כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף", וכן בדברי יחזקאל (הפעם פועלי הלבשה): "וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ [כלומר נעליים מעור תחש], וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי, וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ" (יחזקאל טז, י–יא).

לפיכך גם בימינו נעליים, סנדלים או מגפיים נועלים, חגורה חוגרים, תכשיטים (ובכללם שעון) עונדים, עניבה עונבים (הפועל ענב – מלשון חכמים), ואת המשקפיים, המשתפּלים משני צידי האף כמו רגליו של הרוכב על חמור או על אופַנּוע, מרכיבים.[2]

ומה בדבר הכובע? בעבר היו מקובלים כיסויי ראש מבד כעין תחבושת ועל כן חבשו אותם, כלומר כרכו אותם סביב הראש (השוו: "פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ" ביחזקאל כד, יז – פאר בהקשר זה הוא סוג של כיסוי ראש). מכאן השימוש המורחב היום בפועל חָבַשׁ לכיסויי הראש בכלל. אבל בלשון חכמים גם כובעים לובשים: "לוי כנגד מלכות יון... אֵילו לובשי כובעים ואֵילו לובשי קסידס" [כלומר קסדות] (בראשית רבה צט, פסקה ב).

המילה גֶּרֶב חדשה בעברית. בן־יהודה במילונו מביא את הצורה גָּרָב (במשמעות גֶּרֶב) ואומר כי היא נהוגה בדיבור העברי בארץ ישראל ושהיא כבר משמשת בעיתונים. ואומנם לראשונה היא הופיעה במודעות בעיתונו של בן־יהודה "הצבי" עוד בשנת תרמ"ה (1885). חידוש המילה מיוחס לבן־יהודה עצמו – על פי מילה קרובה בערבית (גַ'וְרַבּ).

ומה עושים בגרביים? כמובן, כמו כל פריט לבוש, אפשר ללבוש אותם. אבל דוברי העברית גזרו מן הגרב גם פועל מיוחד – גָּרַב – אולי בהשפעת נָעַל (נעליים). היו שראו בו חידוש מיותר והקפידו להמשיך ללבוש גרביים, והיו שאימצוהו בחום והקפידו לגרוב גרביים. ברור כי אין צורך ולעיתים אי אפשר לעשות כן בכל אחד מפריטי הלבוש – למשל לא נֹאמר 'למעול מעיל', 'לכנוס מכנסיים' או 'לחלוץ חולצה', אבל הפועל גָּרַב לא היה תפוס לפעולה אחרת, ויכול לשמש את גורבי הגרביים לצד לובשיהם.

_____________________
[1] ובספרות חז"ל יש שלובשים גם נעליים, למשל: "לא ילבש אדם מנעלים וסנדלים חדשים אלא אם כן הילך בהן מבעוד יום" (ירושלמי סנהדרין י:א, כח ע"א).
[2] אפשר להרחיב את השימוש בפועל הִרְכִּיב גם לאביזרים ומכשירים אחרים כמו עדשות מגע, אוזניות ומכשירי שמיעה. כמובן גם הפועל שָׂם יפה לאביזרים ומכשירים אלו.
    [post_title] => ללבוש, לחבוש, לגרוב – פועלי לבישה בעברית
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%9c%d7%91%d7%95%d7%a9-%d7%9c%d7%97%d7%91%d7%95%d7%a9-%d7%9c%d7%92%d7%a8%d7%95%d7%91
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-09-29 22:47:49
    [post_modified_gmt] => 2022-09-29 19:47:49
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1011
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 136
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-03-15 10:21:28
    [post_date_gmt] => 2011-03-15 08:21:28
    [post_content] => רבים שואלים אותנו: האם מוזגים רק משקה או גם מאכל?

השימוש בפועל למזוג ביחס לאוכל מוצק מקורו בהרגלי לשון המושפעים מן הערבית. הפועל המקביל בערבית לפעלים מָזַג ויָצַק הוא סַקַּ או כַּבַּ. בחלק מן הלהגים המדוברים של הערבית היהודית הורחבה משמעותו של פועל זה גם להעברת אוכל מוצק מן הכלי המרכזי לצלחת האישית. בהשפעת להגים אלו נוצר בפי מקצת דוברי העברית שימוש מקביל בפועל מָזַג.

ואולם בעברית לדורותיה יוצקים ומוזגים נוזלים בלבד, ולא מוּצָקִים. אפשר למזוג מיץ לכוס או יין לגביע, ואפשר אף למזוג מרק לצלחת, או לצקת אותו. אבל אורז, תפוחי אדמה או בשר – שָׂמִים, מַגישים או נותנים.

הפועל הכללי שָׂם בא בתנ"ך גם בהקשרים של אוכל, כגון "וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל" (שמואל ב יב, כ), "וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הִנֵּה הַנִּשְׁאָר שִׂים לְפָנֶיךָ אֱכֹל" (שמואל א ט, כד); ויש שהוא אף מתאר העברה של אוכל לכלי: "הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר" (שופטים ו, יט).

גם הפועל הִגִּישׁ בא בתנ"ך בהקשרים של אוכל, כגון "וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל" (שמואל ב יז, כט), ואולם פועל זה אינו מציין העברה של האוכל לכלי דווקא אלא בעיקר קירובו של המזון לסועד.

בדומה לפועל שָׂם, גם נָתַן הוא פועל כללי שיכול לשמש בהקשרים רבים. הוא מתאים בהחלט לפעולות הקשורות בהעברת אוכל ממקום למקום, כפי שנוהג בלשון חכמים: "האִלְפָּס [כעין מחבת עמוקה] והקדֵרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי" (משנה שבת ג, ה).

סיכומו של דבר: על פי העולה מלשון המקורות רצוי שלא למזוג את האורז או את המנה העיקרית לצלחת. אפשר לשים אותם בצלחת או להגישם לסועד, ואפשר למזוג לצידם מים, מיץ או יין.
    [post_title] => האם אפשר למזוג אוכל
    [post_excerpt] => בעברית לדורותיה יוצקים ומוזגים נוזלים בלבד, ולא מוּצָקִים. אפשר למזוג מיץ לכוס או יין לגביע, ואפשר אף למזוג מרק לצלחת, או לצקת אותו. אבל אורז, תפוחי אדמה או בשר – שָׂמִים, מַגישים או נותנים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%90%d7%a4%d7%a9%d7%a8-%d7%9c%d7%9e%d7%96%d7%95%d7%92-%d7%90%d7%95%d7%9b%d7%9c
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-05-03 13:46:09
    [post_modified_gmt] => 2021-05-03 10:46:09
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=136
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)