WP_Post Object
(
    [ID] => 79013
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2023-02-12 13:33:25
    [post_date_gmt] => 2023-02-12 11:33:25
    [post_content] => בימות הגשמים אנו נתקלים בשלל כינויים עבריים לממטרים שפוקדים את ארצנו. אחד מהם הוא גשם זלעפות. ובכן – מהן "זלעפות"?

צורת היחיד זַלְעָפָה וצורות הרבים זַלְעָפוֹת או זִלְעָפוֹת באות במקרא, כל אחת פעם אחת, ושלושתן לא בהקשר של גשם. הקרובה ביותר לָעניין היא זו שבתהלים יא, ו: "יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים אֵשׁ וְגׇפְרִית, וְרוּחַ זִלְעָפוֹת מְנָת כּוֹסָם".

רש"י ביאר את הצירוף "רוח זלעפות" על פי הפסוק במגילת איכה: "עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ, מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב" (ה, י). מן ההקשר הוא למֵד כי המילה "זלעפות" קשורה בשרֵפה ויובש (ושיעור הפסוק: 'עורנו נתחמם ויָבַש מפני קדחת הרעב), ואם כן "רוּחַ זִלְעָפוֹת" בסיפה של הפסוק בתהלים קרובה כנראה במשמעה אל "אֵשׁ וְגׇפְרִית" ברישה. בכיוון זה הלך גם בן־יהודה במילונו וביאר 'זלעפה' – "חֹם עז",[1] ובהקשר שלנו מעין רוח חמה ויבשה.

מנגד יש ממפרשי המקרא שנעזרו בפסוק מתהלים קיט, נג: "זַלְעָפָה אֲחָזַתְנִי מֵרְשָׁעִים עֹזְבֵי תּוֹרָתֶךָ". מן הפועל "אחזתני" אפשר להסיק שמדובר במין מצב מעורער – 'רעדה', 'חלחלה' – בדומה לפסוקים אחרים שבהם בא הפועל 'אחז' לצד מילה המתארת הלך רוח קשה: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד, נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן" (שמות טו, יד–טו),  "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים, אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים" (ישעיהו לג, יד), "רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם, חִיל כַּיּוֹלֵדָה" (תהלים מח, ז).[2] אף בתרגום הארמי לפסוק 'זלעפות' היא "רְתִיתָא", כלומר 'רתת', 'רעד', 'זעזוע'. מכאן נראה שרוח זלעפות היא רוח סערה.[3] מילים מן השורש סע"ר אומנם באות במקרא בדרך כלל בהקשר של מזג האוויר, אך גם בהשאלה, להבעת רגש: "וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ אֲרָם עַל הַדָּבָר הַזֶּה" (מלכים ב ו, יא).

המילה 'זלעפה' נקשרת עם סערה גם בחיבור הקדום בן סירא. באחת הגרסאות נמצא: "זלעפות צפון סופה וסערה" (מג, יז). "זלעפות" באה לצד "סופה וסערה", ונראה שהיא קרובה אליהן בהוראתה. כיוון זה מתחזק על פי גרסה אחרת לאותו פסוק אצל בן סירא: "עַלעוֹל סופה וסערה". המילה 'עַלעוֹל' מוכרת מלהגי הארמית ומספרות חז"ל במובן 'רוח חזקה', למשל "'כסופות בנגב לחלוף' – אמר ר' לוי אין לך עלעול קשה יותר מן העלעול הזה שהוא בא מן הצפון..." (שיר השירים רבה ג, ד). אין פלא אפוא שהמקבילה בתרגום הארמי לצירוף "רוח זלעפות" היא "זעפא עלעולא".

הקשר בין השורש זע"ף לתיאור מזג אוויר סוער עולה מכמה מקורות. זעפא (מילולית: זַעַף) בכמה מלהגי הארמית הוא 'רוח סערה', ואף בלשון חז"ל נאמר לא פעם על רוחות וגשמים שהם באים "בזעף", למשל: "על הרוחות מהו אומר? 'ברוך שכוחו מלא עולם'. מתניתין בשבאים בזעף, אבל שבאים בנחת אומר: 'ברוך עושה בראשית'" (ירושלמי ברכות ט, ב; יג, ג), וכן בסיפור חוני המעגל במשנה תענית: "...התחילו גשמים מנטפים. אמר: 'לא כך שאלתי אלא גשמי בורות, שׁיחין ומערות'. ירדו בזעף. אמר: 'לא כך שאלתי אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה'..." (ג, ח).

כיום נוטים לפרש את המילה זלעפה כגזורה מן השורש זע"ף. הלמ"ד זוקקת ביאור, בעיקר אם מדובר ב־ל מַבְדֶּלֶת (דיסימילטורית), בדומה לעיצור ר במילים מקראיות אחדות דוגמת 'סרעפה' ('ענף', מן השורש סע"ף). יש מי שהסמיך לכאן את הלמ"ד בצורה הנדירה שלאנן ("כֻּלּוֹ שַׁלְאֲנַן וְשָׁלֵיו" [איוב כא, כג]) הבאה במקרא לצד שַׁאֲנָן הרגילה,[4] או את שם ההר גִּלְבֹּעַ אם הוא גזור מן מהשורש גב"ע.

כך או כך, נראה כי הצירוף "גשם זלעפות" (וכנראה גם מקבילו "גשמי זעף") נוצר בעברית החדשה (לפחות מסוף המאה התשע עשרה). בתחילה הוא שימש טיפין טיפין, ומאוחר יותר, במחצית המאה העשרים, גבר על אחיו הבוגר "רוח זלעפות" והפך שגור ממנו.

______________________
[1] טור־סיני ציין בהערות לערך שיש המסמיכים לכאן את המליצה הערבית "נאר אלג'וע", 'אש הרעב'.
[2] וכך גם בעניינים קרובים אחרים, דוגמת צירים (ישעיהו כא, ג; ירמיהו יג, כא; שם מט, כד), שָׁבָץ (שמואל ב א, ט) או פַּלָּצוּת (איוב כא, ו).
[3] ומכאן נטו לפרש "זלעפות רעב" שבאיכה כמין התקפי רעב.
[4] אבל בניגוד ל'זלעפה' (הידועה גם ממגילות ים המלח בצורה 'זלעופות'), יש סוברים שאין למ"ד זו אלא טעות סופר.
    [post_title] => גשם זלעפות
    [post_excerpt] => בימות הגשמים אנו נתקלים בשלל כינויים עבריים לממטרים שפוקדים את ארצנו. אחד מהם הוא גשם זלעפות. ובכן מה הן "זלעפות"?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%92%d7%a9%d7%9d-%d7%96%d7%9c%d7%a2%d7%a4%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-03-19 12:31:41
    [post_modified_gmt] => 2024-03-19 10:31:41
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=79013
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 993
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-01-23 09:51:00
    [post_date_gmt] => 2011-01-23 07:51:00
    [post_content] => 
הגשם והרוח אופייניים שניהם לימות החורף וקשורים זה בזה משכבר הימים. בהזכרת גשמים בתפילה אומרים: "מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם". ומוכר מאוד הפתגם: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן – אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר" (משלי כה, יד), כלומר: אדם המבטיח לתת ואינו מקיים דומה לעננים (=נשיאים) ורוח שאין עמם גשם.
המילה רוּחַ מציינת ביסודה משב אוויר ונשיפת אוויר. לצד המשמעות היסודית, המילה 'רוח' משמשת במשמעויות מושאלות מימי קדם ועד ימינו: נשמה וחיים, כוחות נפש וכדומה. בפיוט 'אדון עולם' אנו אומרים "בְּיָדוֹ אַפְקִיד רוּחִי" – על פי תהלים לא, ו. המשמעויות המושאלות רווחות מאוד בניבים, כגון 'מָשַׁל ברוחו' (התאפק), 'אֶרֶךְ רוח' (סבלני), 'מורת רוח' (חוסר נחת), 'שְׁאַר רוח' (השראה, אצילות) – כל אלה שאובים מן התנ"ך; 'נכנסה בו רוח שטות' – מספרות חז"ל; וצירופים שהתחדשו בדורות האחרונים: 'מצב רוח', 'רוח החוק' ועוד.
בספרות הפילוסופיה של ימי הביניים נוצרו על פי הערבית שם התואר רוּחָנִי והשם המופשט רוּחָנִיּוּת לציון דברים השייכים לרוח, היפוכם של 'חומרי' ו'חומריות'.
עוד ניגוד של רוּחָנִיּוּת הוא גַּשְׁמִיּוּת. אך הגֶּשֶׁם שממנו נוצרה מילה זו אינו קשור כלל לטיפות המים הנוטפות מן הֶעבים. בארמית גְּשֵׁם פירושו 'גוף', ופה ושם חדרה משמעות זו לעברית במילה גֶּשֶׁם. אך התפשטותה העיקרית הייתה בספרות הפילוסופיה של ימי הביניים בעקבות המילה הערבית המקבילה גִ'סְם. גם מילה זו פירושה 'גוף', ובהרחבה 'חומר', 'דבר ממשי במציאות'. נוסף על גַּשְׁמִי וגשמיות, נוצרו מגֶּשֶׁם במשמעות 'גוף' המילים מְגֻשָּׁם (בעל גוף ומכאן מסורבל, כבד תנועה), הַגְשָׁמָה (ייחוס תכונה מוחשית לדבר מופשט, וכיום – מימוש, ביצוע), הִתְגַּשְּׁמוּת ועוד.
אולי בגלל פוריותו של השורש גש"ם במשמעות 'גוף' ו'חומר', מעטות בלשוננו היום מילים משורש זה במשמעות 'מים מן השמים'. כדי למלא את הצורך ביצירת מילים הקשורות לגשם במשמעות 'טיפות מים', העברית החדשה נעזרת במילה אחרת, גם היא מן התנ"ך, הנחשבת ספרותית יותר בלשוננו: מָטָר. ממנה התחדשו מִטְרִיָּה, מַמְטֵרָה ומִמְטָרִים, ובשימוש מושאל 'מְטר חיצים', 'מְטר אבנים'.
מן מָטָר נגזר הפועל הִמְטִיר, והוא משמש כבר בתנ"ך לא רק בקשר לגשם: "וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ" (בראשית יט, כד), ומכאן הניב המשמש בימינו: 'המטיר עליו אש וגופרית' המציין ביטוי של כעס ונזיפה.
מה בכל זאת הצמיח הגשם? החזאים בימינו אומרים לעיתים שצפוי יום גָּשׁוּם וסוער. בדברי ירמיהו נגזר מן גֶּשֶׁם הפועל הִגְשִׁים (המקביל ל'המטיר'): "הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים?" (יד, כב), כלומר 'אין בפסילי הגויים כוח להוריד גשם'. נעמי שמר בשירה 'כמו חצב' משחקת בכפל המשמעות של השורש גש"ם: "וּכְמוֹ עָנָן לְהִתְגַּשֵּׁם מֵעַל חֶלְקַת שָׂדֶה רֵיקָה וּלְהָבִיא לָרְגָבִים אֶת הַבְּשׂוֹרָה הַיְּרֻקָּה" – הענן מגשים את עצמו בהורדת הגשם. אין לנו אלא לייחל לעננים מתגשמים, לימים גשומים ולרוחות טובות.
כתבה: תמר קציר (כץ)
קובץ להדפסה
    [post_title] => על הגשם והרוח
    [post_excerpt] => הגשם והרוח אופייניים שניהם לימות החורף וקשורים זה בזה משכבר הימים. בהזכרת גשמים בתפילה אומרים: "מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם". ומוכר מאוד הפתגם: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן – אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר" (משלי כה, יד), כלומר: אדם המבטיח לתת ואינו מקיים דומה לעננים (=נשיאים) ורוח שאין עמם גשם.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%92%d7%a9%d7%9d-%d7%95%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%97
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-12-24 11:43:24
    [post_modified_gmt] => 2022-12-24 09:43:24
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=993
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 987
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-01-02 08:00:00
    [post_date_gmt] => 2011-01-02 06:00:00
    [post_content] => 
יש דרכים רבות לכעוס בלשוננו: אפשר לרגוז ולהתרגז, לזעום ולזעוף, לקצוף ולרתוח, להתרעם ולהביע תרעומת, להתמלא חֵמה ולהזעיף פנים. בלשון גבוהה מאוד אפשר לְהִתְאַנֵּף (מן 'אף') ולְהִתְעַבֵּר (מן עֶבְרָה = כַּעַס), ובלשון הדיבור פשוט להתעצבן.
הפעלים הרגילים לציון כַּעַס בתנ"ך הם חָרָה (אַפּוֹ) וקָצַף, ולעיתים קרובות הכועס הוא האֵל: "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ" (דברים יא, יז); "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא... כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף" (ישעיהו נז, טו–טז). הפועל כָּעַס נדיר יותר, ואילו בספרות חז"ל הוא הפועל הרגיל. ואנחנו עדים לחילופים בין שתי הספרויות: על הפסוק "וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה" (שמות טז, כ) המדרש אומר: "כעס עליהם ואמר להם מפני מה עשיתם כן" (מכילתא דרבי ישמעאל). מן השורש כע"ס אנחנו מוצאים בתנ"ך בעיקר את הפועל הגורם הִכְעִיס. למשל, על מנשה מלך יהודה נאמר: "הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיס" (מלכים ב כא, ו). גם בתנ"ך וגם בספרות חז"ל מכעיסים בעיקר את האל. כך אף נולד הביטוי "להכעיס" המתאר פעולה (במקור עבֵרה על מצוות הדת) שאינה נעשית לשם הנאה ותועלת אלא רק כדי לעורר רוגז.
מה פשר הביטוי חָרָה אַפּוֹ וכן חֲרוֹן אַף וחֳרִי אַף? המשמעות הבסיסית של הפועל חָרָה היא בָּעַר, והדימוי הוא התחממות והתאדמות של האף – החוטם או הפָּנים בכלל – בשעת הכעס. ביטויים נוספים קושרים את הכעס לחום ולאש. על אחשוורוש נאמר: "וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (אסתר א, יב); ומן הארמית של התלמוד התגלגל הביטוי 'בעידנא דרִתחא' (מילולית 'בזמן הרתיחה') במשמעות 'בשעת כעס'. בעת החדשה נוצרו הצירופים: 'בעל מזג חם', 'חם מזג' ו'חמום מוח', והפעלים רָתַח והִתְרַתֵּחַ.
כמה ממילות הכעס משמשות גם בתיאור עוצמתם של איתני הטבע – עוצמה הנתפסת לעיתים כביטוי לכעסו של האל. לאחר שהוטל יונה לים נאמר "וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ" (יונה א, טו), ובסיפורו של חוני המעגל נאמר על הגשמים ש"יָרְדוּ בְּזַעַף" (משנה תענית, ג, ח). לכאן מתקשרים אולי 'רוח זלעפות' ו'גשם זלעפות' – אם רואים במילה זלעפה הרחבה של השורש זע"ף. קולו של הרעם שימש השראה לפועל התרעם ולשם תרעומת. בולט במיוחד הפועל רָגַז שמשמעותו הבסיסית 'רעד', 'הזדעזע', כגון "לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶץ רָעֲשׁוּ שָׁמָיִם" (יואל ב, י).
לצד המשמעות היסודית של הזעזוע בא הפועל רָגַז בתנ"ך בהקשרים של פחד – שכן דרכו של הפוחד לרעוד – כגון בפסוק "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, חִיל [=פַּחַד] אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת" (שמות טו, יד). המילה כַּעַס באה בהקבלה למכאוב: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א, יח). אין להתפלא על כך שאותם פעלים משמשים להבעת כעס, צער ופחד, שהרי הגבולות בין הרגשות הללו אינם מוחלטים.
ראינו שהעברית לדורותיה מעמידה לרשות הכועסים והזועמים מגוון רחב של ביטויים – הנבדלים זה מזה בעוצמת הכעס, ברמת הלשון ובסגנון. מכל מקום עדיף לכעוס כמה שפחות, כפי שהמליצו חכמים בפרקי אבות: "קשה לכעוס [שקשה להכעיסו] ונוח לרצות [שקל לפייסו] – חסיד" (ה, יא).
כתבו: רונית גדיש ותמר קציר
קובץ מעוצב (להדפסה)
    [post_title] => איך כועסים בעברית?
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9b%d7%95%d7%a2%d7%a1%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-12-21 00:20:37
    [post_modified_gmt] => 2022-12-20 22:20:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=987
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)