הדף בטעינה

על המילה קָרְבָּן

במילון

 (ללא ניקוד: קורבן)
מיןזכר
שורשקרב
נטייהקורבָּנות, קורבְּנות־ לכל הנטיות

הגדרה

  • מַתָנה לאלוהים העולה באֵש על המזבח
  • (בהרחבה) דָבר יקר שמוַותרים עליו למטרה מקודֶשת
  • סובל באשמת אחֵרים
  • נפגע או מת בתאונה או ברֶצח וכד'
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

כיתוב וניקוד

רפיון בגדכפ"ת אחרי שווא נח

WP_Post Object
(
    [ID] => 36607
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-08-08 14:55:31
    [post_date_gmt] => 2019-08-08 11:55:31
    [post_content] => כלל ידוע בדקדוק העברי הוא שאחרי שווא נח בגדכפ"ת דגושות בדגש קל, למשל מִדְבָּר, מַהְפֵּכָה, מֶרְכָּז, כַּלְבּוֹ, מִשְׁפַּחְתִּי, נִשְׁבַּר. מדוע אפוא במילים רבות כגון מַרְבָד, צַרְכָן, מַלְכוּת, יַדְכֶם, בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח?

מתברר שהכלל הידוע אינו גורף. נמנה להלן את המקרים שבהם אין דגש קל אחרי שווא נח.

בניקוד הטברני של המקרא אנו מוצאים שמות אחדים בבגדכפ"ת רפות, בעיקר אחרי רי"ש שוואית: שַׁרְבִיט, מַרְבַדִּים, קִרְבַת־, יַרְכָתַיִם (לצד יַרְכְּתֵי־),[1] עַרְבִי (גם עֲרָבִי). אפשר שהעיצור השוטף ר' – שבהגייתו זרם האוויר נע בחופשיות – גרם לרפיון בגדכפ"ת, שבהגייתן זרם האוויר נע בחופשיות יחסית. אך יש שבגדכפ"ת באות רפות במקרא גם אחרי עיצורים אחרים – במילים האלה: שִׁכְבַת־,[2] פִּטְדָה, שָׁפְכָה, אָבְדָן,[3] יִקְבֶךָ, בִּגְדִי, מַמְתַקִּים, רִצְפָה (בימינו מַמְתַּקִּים, רִצְפָּה), כַּדְכֹד (לצד כַּדְכֹּד), יָטְבָתָה, הַבַּיְתָה.

שמות ברפיון בגדכפ"ת אחרי שווא נח מצויים גם בעברית שלאחר המקרא: עַרְבִית, קִצְבָה (לצד קִצְבָּה), פִּרְכָה, סִרְכָה. בעברית החדשה נקבעו המונחים חֻרְפָה (הצד המושחז של להב הסכין) ועִקְבָה (סימנים שמטביעה כף הרגל) ללא דגש – שתיהן במילון למונחי טכניקה של ועד הלשון משנת תש"ו, 1946.

לצד מילים אקראיות אלה, שקשה למצוא כלל סדור לרפיון בגדכפ"ת שבהן, יש גם כמה מבנים קבועים שבהם לא בא דגש קל בבגדכפ"ת אחרי שווא נח.

משקלים

משקל פַּעְלוּת: מַלְכוּת, יַלְדוּת, עַבְדוּת במקרא; עַצְבוּת בלשון חז"ל; עַרְבוּת בעברית ימי הביניים; וסַמְכוּת בעברית החדשה.[4] משקל פַּעְלָן: צַרְכָן, חַיְכָן, סַרְבָן, כַּלְבָן, צַלְבָן (על ניקוד משקל פַּעְלָן ראו כאן).

שווא מרחף

לענייננו שייכות גם הצורות בעלות 'שווא מרחף', כגון מַלְכֵי־, עִזְבוּ, עַרְפִלִּים. אומנם מקורו של שווא זה בתנועה בדומה לשווא נע, אך במהותו הוא שווא נח: הוא בא אחרי תנועה קטנה וסוגר את ההברה ונהגה כאפס תנועה. את היעדר הדגש הקל אחריו אפשר להוסיף לקבוצות שנזכרו לעיל. לצורכי הוראה נוצר המונח 'שווא מרחף' בגלל שתי תכונותיו המשותפות לשווא נע – מקורו בתנועה ואין אחריו דגש קל. עוד דוגמאות להיעדר דגש קל אחרי 'שווא מרחף': כַּלְבֵי־(שמירה), עִשְׂבֵי־(תיבול), לִשְׁכוֹת־(תעסוקה), רִצְפוֹת־(עץ), עַנְפֵיהֶם, כַּנְפֵיהֶם, כִּזְבֵיהֶם (אבל כַּסְפֵּי־, נִסְכֵּי־, רִשְׁפֵּי־ לצד רִשְׁפֵי־);[5] חֶשְׁכַת־(הלילה), נִדְבַת־, בִּרְכָתוֹ בִּרְכָתִי (אבל בִּרְכַּת־).

כינויים ונטיות

בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח גם בכינויים החבורים לנוכחים ולנוכחות: יַלְדַּתְכֶם, בִּנְכֶם, אֶתְכֶן, אֲלַמֶּדְכֶם, בִּגְלַלְכֶם.[6] כמו כן יש צורות מקור נטוי צמודות כינויים במקרא ללא דגש קל: בְּכָתְבוֹ, בְּשָׁכְבוֹ, בְּעָזְבָם, לְשָׂרְפוֹ[7] (לצד בְּנָגְפּוֹ, בְּאָרְבָּם). לעומת צורות אלו, כאשר אחרי השווא הנח יש שווא נע, בא דגש בבגדכפ"ת: בְּשָׁכְבְּךָ, בְּאָסְפְּכֶם.

* * *

על אף כל האמור לעיל דיגוש בגדכפ"ת אחרי שווא נח הוא כלל גדול בדקדוק העברי, ונקפיד עליו בכגון אלה: יִקְפֹּץ, נִשְׁבֹּר, אֶצְפֹּר, לִתְפֹּר, לִרְכֹּב, נִתְפַּס, נִגְבְּתָה, תָּקְפּוֹ, חֻרְבָּה, עֻצְבָּה, צִדְפָּה, נִקְבָּה, קִצְבָּה. ___________________________

[1] הדגש בצורה ירכתי בשל רצף של שווא נח ושווא נע, וראו את הצורות בְּשָׁכְבְּךָ, בְּאָסְפְּכֶם להלן (תחת הכותרת "כינויים ונטיות"). על פי החלטת האקדמיה בדקדוק, אפשר לנקד דגש בכ"ף: יַרְכָּה, יַרְכָּתַיִם לצד יַרְכָה יַרְכָתַיִם כבמקרא.

[2] צורת הנפרד אינה מתועדת במקרא, ואפשר שהיא שְׁכָבָה ולא שִׁכְבָה.

[3] וגם קָרְבָן ביחזקאל מ, מג, אך בשאר ההיקרויות קָרְבָּן.

[4] מילים במשקל פַּעְלוּת, כגון מַלְכוּת ועַבְדוּת, קשורות למילים במשקל הסגולי, כגון מֶלֶךְ, עֶבֶד. לכאורה אפשר לטעון שמילים אלו נוצרו בתצורה הקווית (בסיס וסופית): מַלְכּ [צורת היסוד של מֶלֶךְ] + וּת; עַבְדּ + וּת, אלא שאילו כך היה – היינו מצפים לדגש קל: *מַלְכּוּת, *עַבְדּוּת. היעדר הדגש אחרי שווא נח מעיד שמדובר במשקל, משקל שדרך שיטה אין בו דגש קל אחרי שווא נח.

[5] ייתכן שבצורות אלה בגדכפ"ת דגושות משום שהן תוכפות לעיצורים שורקים. עוד דוגמאות: כְּאָסְפֵּי־קַיִץ (מיכה ז, א), אַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה (יהושע יב, ג ועוד בשני מקומות), צִמְדֵּי כֶרֶם (ישעיהו ה, י).

[6] אשר לשווא שלפני כינוי הנוכֵח מקובל לראות בו שווא שמקורו בתנועה (על פי צורות הפסק שבהן באה תנועה לפני כינוי הנוכח, כגון יָדֶךָ, דְּבָרֶךָ). לפי זה כשהשווא בא אחרי תנועה גדולה הוא שווא נע: יָדְךָ, בֵּיתְךָ, חֲבֵרְךָ, יַצִּילְךָ; ואחרי תנועה קטנה הוא שווא מרחף: אֲבָרֶכְךָ, אוֹהַבְךָ. ויש הרואים בשווא שלפני כינוי הנוכח שווא נח – ראו זאב בן־חיים, "צורת הכינויים החבורים ־ך, ־ת, ־ה במסורותיה של הלשון העברית", קובץ מאמרים בלשון חז"ל א (תשל"ב).

[7] בצורות אלה השווא נחשב שווא מרחף.

[post_title] => רפיון בגדכפ"ת אחרי שווא נח [post_excerpt] => איך ייתכן שבמילים רבות כגון מַרְבָד, צַרְכָן, מַלְכוּת, יַדְכֶם, בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a8%d7%a4%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%92%d7%93%d7%9b%d7%a4%d7%aa-%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%99-%d7%a9%d7%95%d7%95%d7%90-%d7%a0%d7%97 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-09-30 00:06:03 [post_modified_gmt] => 2022-09-29 21:06:03 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=36607 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

איך ייתכן שבמילים רבות כגון מַרְבָד, צַרְכָן, מַלְכוּת, יַדְכֶם, בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
ילד אוחז בכיסא גדול. הכיתוב" אפשר לקרב את הכיסא וגם להקריב אותו

הקריב וקירב

WP_Post Object
(
    [ID] => 33767
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-02-28 15:32:46
    [post_date_gmt] => 2019-02-28 13:32:46
    [post_content] => נשאלנו אם תקני לומר "הוא הקריב את הכיסא לשולחן". שימוש זה תקני לחלוטין, אך כיום אפשר למצוא אותו בעיקר בלשונם של ילדים וגם בלשון הספרותית. כך למשל כותב עגנון ב"סיפור פשוט": "הקריבי אזנך לפי ואגיד לך".

הפועל הִקְרִיב עניינו 'קירב', 'הביא קרוב אל', ומכאן 'הגיש', 'נתן מתנה' – זה הקורבן המוגש לאל. במקרא שימש הפועל הִקְרִיב בכל גוני המשמעות שלו. למשל: במשמעות 'הביא קרוב' – "וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות כט, ד); במשמעות 'נעשה קרוב' – "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה" (בראשית יב, יא). ואולם השימוש בפועל בהקשר של הבאת קורבנות הוא השכיח במקרא.

בעברית בת ימינו נוצר ריחוק רב בין פעולת ההתקרבות ובין עניין הקורבנות. לפיכך במשמעות 'הביא קרוב' בוחרים על פי רוב בפועל 'קירב' בבניין פיעל, ובמשמעות 'נעשה קרוב' בפועל 'התקרב' בבניין התפעל. ואולם, כאמור, בלשון הספרות אפשר למצוא גם את הפועל 'הקריב' בבניין הפעיל במשמעויות אלו, וכמובן אין בכך משום שיבוש.

נעיר עוד כי בימינו המילה קורבן שינתה את משמעה. מן המשמעות של מתנה המוגשת לאל התפתחה המשמעות של 'דבר שאדם מוותר עליו למטרה מקודשת' ואף של 'מישהו שנפגע או סובל בשל מעשה של אחרים'. בעקבות שינוי זה הפועל הִקְרִיב התרחק עוד יותר ממשמעותו הבסיסית: כבר לא קירוב והגשה של קורבן לאל אלא ויתור על הנאות ועל נוחות או מסירות נפש.

קרב ורחק בשאר הבניינים

במקרא לצד הִקְרִיב משמשים פעלים גם בבניינים האחרים: קָרַב (בבניין קל) במשמעות 'התקרב', ובנדיר קֵרֵב (בבניין פיעל) במשמעות 'הביא קרוב'. הפועל הִתְקָרֵב (בבניין התפעל) עולה רק בספרות בית שני. מעניין לציין ששימושים אלו מקבילים לחלוטין לפעלים במשמעות ההפוכה – מן השורש רח"ק. הפועל הִרְחִיק (בבניין הפעיל) משמש הן פועל עומד (נעשה רחוק) הן פועל גורם (העביר רחוק). הפועל רָחַק (בבניין קל) מציין 'התרחק'; בנדיר הפועל רִחֵק (בבניין פיעל) משמש במשמעות 'העביר רחוק'. הפועל הִתְרַחֵק (בבניין התפעל) מתועד לראשונה אצל בן סירא ואחר כך בספרות חז"ל. נסיים במימרה ממשלי בן סירא שבה באים לראשונה פועלי רחק וקרב בבניין התפעל: "אַל תִּתְקָרֵב פֶּן תִּתְרַחֵק. וְאַל תִּתְרַחֵק פֶּן תִּשָּׂנֵא" (יג, י) [post_title] => הקריב וקירב [post_excerpt] => נשאלנו אם תקני לומר "הוא הקריב את הכיסא לשולחן". שימוש זה תקני לחלוטין, אך כיום אפשר למצוא אותו בעיקר בלשונם של ילדים וגם בלשון הספרותית. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%91-%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%a8%d7%91 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2019-03-19 10:36:51 [post_modified_gmt] => 2019-03-19 08:36:51 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=33767 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

נשאלנו אם תקני לומר "הוא הקריב את הכיסא לשולחן". שימוש זה תקני לחלוטין, אך כיום אפשר למצוא אותו בעיקר בלשונם של ילדים וגם בלשון הספרותית.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך קָרְבָּן ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>