הקריב וקירב

נשאלנו אם תקני לומר “הוא הקריב את הכיסא לשולחן”. שימוש זה תקני לחלוטין, אך כיום אפשר למצוא אותו בעיקר בלשונם של ילדים וגם בלשון הספרותית. כך למשל כותב עגנון ב”סיפור פשוט”: “הקריבי אזנך לפי ואגיד לך”.

הפועל הִקְרִיב עניינו ‘קירב’, ‘הביא קרוב אל’, ומכאן ‘הגיש’, ‘נתן מתנה’ – זה הקורבן המוגש לאל. במקרא שימש הפועל הִקְרִיב בכל גוני המשמעות שלו. למשל: במשמעות ‘הביא קרוב’ – “וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד” (שמות כט, ד); במשמעות ‘נעשה קרוב’ – “וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה” (בראשית יב, יא). ואולם השימוש בפועל בהקשר של הבאת קורבנות הוא השכיח במקרא.

בעברית בת ימינו נוצר ריחוק רב בין פעולת ההתקרבות ובין עניין הקורבנות. לפיכך במשמעות ‘הביא קרוב’ בוחרים על פי רוב בפועל ‘קירב’ בבניין פיעל, ובמשמעות ‘נעשה קרוב’ בפועל ‘התקרב’ בבניין התפעל. ואולם, כאמור, בלשון הספרות אפשר למצוא גם את הפועל ‘הקריב’ בבניין הפעיל במשמעויות אלו, וכמובן אין בכך משום שיבוש.

נעיר עוד כי בימינו המילה קורבן שינתה את משמעה. מן המשמעות של מתנה המוגשת לאל התפתחה המשמעות של ‘דבר שאדם מוותר עליו למטרה מקודשת’ ואף של ‘מישהו שנפגע או סובל בשל מעשה של אחרים’. בעקבות שינוי זה הפועל הִקְרִיב התרחק עוד יותר ממשמעותו הבסיסית: כבר לא קירוב והגשה של קורבן לאל אלא ויתור על הנאות ועל נוחות או מסירות נפש.

קרב ורחק בשאר הבניינים

במקרא לצד הִקְרִיב משמשים פעלים גם בבניינים האחרים: קָרַב (בבניין קל) במשמעות ‘התקרב’, ובנדיר קֵרֵב (בבניין פיעל) במשמעות ‘הביא קרוב’. הפועל הִתְקָרֵב (בבניין התפעל) עולה רק בספרות בית שני.

מעניין לציין ששימושים אלו מקבילים לחלוטין לפעלים במשמעות ההפוכה – מן השורש רח”ק. הפועל הִרְחִיק (בבניין הפעיל) משמש הן פועל עומד (נעשה רחוק) הן פועל גורם (העביר רחוק). הפועל רָחַק (בבניין קל) מציין ‘התרחק’; בנדיר הפועל רִחֵק (בבניין פיעל) משמש במשמעות ‘העביר רחוק’. הפועל הִתְרַחֵק (בבניין התפעל) מתועד לראשונה אצל בן סירא ואחר כך בספרות חז”ל.

נסיים במימרה ממשלי בן סירא שבה באים לראשונה פועלי רחק וקרב בבניין התפעל:

“אַל תִּתְקָרֵב פֶּן תִּתְרַחֵק. וְאַל תִּתְרַחֵק פֶּן תִּשָּׂנֵא” (יג, י)